שבת שלום קהל קדוש.
סוף להתכלות
זה נאום הגבר בשעת השבר
נגש מלא חמה וברב זעם דבר
שברנו שבר רק על חטא לכפר
נאם לו יהודה ולא ראובן ספר
למה ומדוע עוד יתברר
סוף להתנכלות יוסף באחיו
נצב לו שם יהודה בעל בעמיו
מול השליט שמעליל עלילות
ללמדו לקח בדרכים נפתלות
שיהודה הטיב לעשות
עד מתי עלילות השוא נסבול
אתה משנה לפרעה אדון כל
הגיעו מים עד נפש בלי סבה
נוהג כפרעה בִּזְדּוֹן הַחֲשִׁיבָה
עלילה כשלונה וככתבה
חשוב אתה בעיננו כמלך רם
מולך נצבים צאצאי אברהם
הגיעו מים עד נפש אין עוד
דע אם עוד תתעלל לא תשרד
הזהר נא וַחֲרֹד לְךָ חָרוֹד
יכנסו דברי באזניך אמר יהודה ליוסף-מעין דרמה
יוסף הכיר את אֵחָיו , אך אחיו לא הכירוהו. יוסף טלטל את אחיו ואף שלל חרותם , לא כנקמה כי הרי הוא נודע כיוסף הצדיק, וצדיק איננו נוקם ונוטר, אלא שאחיו לא ירדו לסוף דעתו של המשנה לפרעה-יוסף כי לא הכירוהו, הם ראו בו שליט מצרי הטופל עליהם חטאים שלא חטאו. התנהגות "שליט מסתורי" זה העלתה חמת אֵחָיו, שהואשמו על ידו בְּ"רִגּוּל" וכרמאים שמרמים את שלטונות מצרים. אחי יוסף נחשדו בזדון כמרגלים , למרות שמלאו כל דרישותיו פסק: ואילו הוא מחליט : "האיש אשר נמצא הגביע בידו יהיה לי עבד.."(מקץ מד/יז). כי הרי במצות יוסף עצמו נשתל הגביע בילקוט בנימין. מעשה שליט זה (יוסף) הגדיש את השאה, ביחוד מפני שיהודה עָרַב לבנימין שיחזור אל יעקב אביו ולא יקרנו אסון כמו שקרה ליוסף. יהודה לקח את בנימין תחת חסותו להשיבו לאביו יעקב בשוב האחים משבירת שבר במצרים, באמרו ליעקב אביו: אנכי אערבנו מידי תבקשנו אם לא הבאתיו אליך והצגתיו לפניך וחטאתי לך כל הימים.(מקץ מג/ט). לכן משנסה יוסף להחזיק בבנימין יהודה גָּמַר אֹמֶר לדבר אל שליט מצרים אל יוסף בחמת זעם לאמור: "בי אדני ידבר נא עבדך דבר באזני אדני ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה" .(מד/יח) יוסף שמע דברי אחיו יהודה, כאומר לו לפי רש"י: יכנסו דברי באזניך ואל יחר אפך זו לשון מאימת שלא נאמרת לשליט, אלא שיוסף גם שתק ורמז בכך ליהודה כי הוא יודע סִבַּת כעסו. עכוב בנימין אצל יוסף תמיט אסון לא רק על יהודה אלא גם על אביו יעקב. ובזה יוסף לא רצה , ברם יהודה שלא ידע כי יוסף מולו דבר אליו ברמזו : סופך ללקות בצרעת כמו שפרעה לקה בשעתו בְּלָקְחוֹ את שרה ברדת אברהם למצרים כי גם אז היה רעב בארץ. כאשר יוסף חש כי באי החזר אחיו בנימין עם אחיו לאביו הוא ממיט אסון על אביו , כשאמר יהודה ליוסף אם לא ישוב בנימין אל אבינו יעקב כי אז: והורידו עֲבָדֶיךָ את שֶׂבַת עַבְדֶּךָ אבינו ביגון שאולה (מד/לא) ואשר לי הוסיף יהודה ואמר ליוסף : איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי פן אראה הרע אשר ימצא את אבי (מד/לד) זה היה רגע השבירה של יוסף. ולא יכל יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו ויקרא הוציאו כל איש מעלי ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל איו ויתן קולו בבכי. (מה א,ב) והנה יוסף שואל את אחיו שוב בהתודעו אליהם: העוד אבי חי? זה מכאן משתמע כי יוסף לא האמין לאחיו כשדברו על אביהם יעקב כחי וקים הוא כפי הנראה חשש ששקרו לו בספרם לו על אביהן יעקב כחי וקים כשפ ששקרו לו כאשר אמרו לו על יוסף שעומד מולם , "איננו" (במשמעות מת). חשש כי הם גם משקרים לו בקשר לאביו כי הוא חי. לא יהודה חשש פן יוסף יבקש מהם להביא את יוסף אתם ואיך יוכלו לעשות זאת כשהאיש המסתורי הנצב לפניהם הוא יוסף.
בעל אצילות נפשו יוסף ולא רק צדיק
יסף מאז מכירתו למצרים העלים את הנסיבות בהם הגיע למצרים. כשפתר חלום שר המשקים כפי שכבר נאמר בפרשת מקץ, בקש יוסך משר המשקים להזכירו בפני פרעה על שהושם בבור הכלא על לא עול בכפו התכון לאשמת השוא של אשת פטיפר שאמרה לבעלה, והוסיף יוסף גם לומר לשר המשקים "כי גֻּנֹב גֻּנַבְתִּי מארץ העברים" (וישב מ/טו) ובכך יוסף לא מגלה סודו כי נמכר על ידי אחיו כי גם בשעת מצוקתו כי גדולה נהג באצילות בהקפידו שלא יכלה קלון אחיו זה קלון בית אביו. הרמב"ן אמר: כי היה יוסף מגיד לבית פרעה כי יש לו אחים נכבדים בארץ העברים, מחשש גילוי מעשה חרפה שאחיו נהגו בו. על זה יש פתגם בערבית: מָא בִתִעְ'דֶר תְעְלַאְ אִנְפַךּ מִן וּשַׁךּ ותרגומו : אינך יכול לעקור אפך מפניך. משמע הפתגם לא רצה יוסף להעקר ממשפחתו וגם שמר על כבודה. ידע יוסף שאם יתגלה בעיני המצרים כעבד שנמכר על ידי אחיו יבוזו לו. בכך הסתיר יוסף כל פרט על משפחתו ומשעלה לגדולה במצרים לא שכח את ארצו ואת בית אביו את ארץ כנען. ספורו של יוסף שהורד מן הארץ על כרחו נהיה לתופעה בעם ישראל בשינוי מהותי בתקופה לאחר שעם ישראל ירש את הארץ וישב בה, החל לרדת מן הארץ מרצונו . תחילה הבן יורד "זמנית" כדי ללמוד ו/או לעבוד ולצבור כסף ולשוב , אלא שהפיתוי כה גדול אם הוא מצליח מחליט הוא להשתקע בנכר ווגורם לכך שגם יתא בני משפחתו ירדו אליו. זה קרה עם יוסף שהורד על כרחו על ידי אחיו חמצרים ומשעלה לגדולה שלח מסר לאביו: רדה אלי אל תעמד … וכלכלתי אותך שם (מה/ט-יא) מלשון הפרשה נראה יוסף כלא רוצה לרדת מן הארץ, כי ידע מתי הוא בא אך לעולם לא יֵדַע מתי ישוב אם בכלל. יוסף אף על פי שהוא משנה למלך מצרים הכל יכול ועל פיו דבר, לא שלח ידו באוצר פרעה שנאמר: ויתן להם יוסף עגלות על פי פרעה כלומר ברשות פרעה שאם לא תרד למצרים לא אוכל לשלוח לך לארץ כנען לחא רב מגנזי המלך , כי יחשדו אותי שאני מוכרו שם לעשו לי שם אוצרות כסף ולשוב אל ארצי ואל מולדתי רק בבואכם למצרים ידעו (המצרים) כי אתם אבי ואחי , יתן לי המלך רשות . יוסף היה זהיר וזכר כי הוא משרת את מצרים באמונה ולא יחשדו בנאמנותו למצרים בנאמנות כפולה, ובאותו מעמד יהיה נאמן גם לארץ אביו ארץ כנען .
הירידה מן הארץ
סיפורו של יוסף בפרשת מקץ מרתק ביותר. וכי הפסוק המתאים לעלילה :מאשפות ירים אביון, כי אותו עבד- נער עברי, שהיה נקלה בעיני שׁוּעֵי מצרים, נעשה בעזרת חכמתו למשנה למלך מצרים. בפרשת ויגש, מתבשרים יעקב ובניו כי הבן האובד נמצא, והוא רם מעלה ושליט על מצרים. התוצאה היתה שיוסף גרם לירידת יעקב וכל צאצאיו שנודעו כבני ישראל שנאמר : "כשבעים נפש ירדו אבותינו מצרימה" (בהגדה של פסח) .(מדוע נאמר כשבעים ולא שבעים נפש נתעכב על כך בפעם אחרת). אנו רואים כי ההורים בימים ההם כמו בימינו הולכים בעקבות הילדים ויורדים מן הארץ. אמנם אמר יעקב לפרעה כפי שהדריכו יוסף לאמר : לגור בארץ באנו כי אין מרעה לצאן אשר לעבדיך כי כבד הרעב בארץ.(מז/ד) כלומר בוא יעקב ובניו למצרים היה לזמן קצר וכי אין בדעתם להשתקע בה. דא עקא, מתחילים באמירת באנו לגור זמנית בארץ, אך מתברר כי אין יותר קבוע מִזְּמַנִּי. יעקב מצא את ארץ כנען, אך אִבֵּד את בנו יוסף, וכשמצא את בנו יוסף אִבֵּד את ארץ כנען.
העבדות העתידה לבוא על בני ישראל .
אנו רואים כי השעבוד או העבדות במצרים דאז, חלה על כל העם המצרי כולו, לכן לא מתמיה הדבר שבני ישראל שזכו לחבה והכנסת אורחים טובה וישבו במצרים קבע במצרים נהיו אף הם לעבדים, וזה לא מפני שהם שונים מהמצרים. הפרשה נותנת לנו יסוד להשערה זו מן הרמז שאנו מוצאים בששת הפסוקים שבסוף הפרשה. כאשר גבר הרעב בארץ מצרים (שם נאמר בארץ , יתכן בכל הארצות כולל ארץ כנען) בזמן שלטונו של יוסף שם כפי שנבא שיהיו שבע שנים של רעב, ולא נשאר לַמִּצְרִיִּים כסף וגם לא מקנה ולא רכוש שיוכלו לשלם בו תמורת לחם לאכול וזרעים כדי לזרוע , הם אמרו ליוסף : קְנֵה אֹתָנוּ ואת אדמתנו בַּלָּחֶם ונהיה אנחנו ואדמתנו עבדים לפרעה, ותן זֶרַע וְנִחְיֶה ולא נמות והאדמה לא תֵשָם. (מז/יט) . למעשה נאמר בהתחלה כי יוסף לא קנה אותם, הוא קנה מהם רק את האדמה: וַיִּקֶן יוסף את כל אדמת מצרים לפרעה (מז/כ) . בהמשך אנו קוראים: ויאמר יוסף אל העם קניתי אתכם היום ואת אדמתכם לפרעה.(מז/כג) . בכך נהיו כל תושבי מצרים עבדים לפרעה או אריסים (וָסָלִים) הנמכרים עם האדמה אותה מעבדים . זו צורת העבדות באותם ימים. היא גם היתה ידועה באירופה אצל בעלי האחוזות שהחזיקו וָסָלִים. ובעניני דיומא נאמר:
חָכְמָתוֹ שֶׁל יוֹסֵף רוֹמְמָה אוֹתוֹ
לֹא בְּחַיִל וְלֹא בְּכֹחַ, רַק תְּבוּנָתוֹ
אַךְ רַבְרְבָנוּת הֵמִיטָה עָלָיו אָסוֹן.
גָּם הַיּוֹם הַדַּבֶּרֶת בְּאוֹתוֹ סִגְנוֹן
לֹא לָמַדְנוּ מָה טוֹמֵן לָנוּ הַלָּשׁוֹן
רַהַב, הַפְחָדָה וְעוֹד גּוֹרְמֵי-דִכָּאוֹן
כִּי הַדִּבּוּר כֶּסֶף אַךְ הַשְׁתִיקָה זָהָב
וְחָכְמַת עַמֶּנוּ הִיא מַעְיָן לֹא אַכְזַב.
אַל נַכְתִיר יוֹרֵי טִילִים בִּכְתָּרִים
לְשַׁלֵּח בָּם אֵשׁ רַק מִכַּנְפֵי נְשָׁרִים
עַד אֲשֶׁר יאֹמְרו דַּי שָׂבַעְנוּ לְמַדַּי
וְצָהַ"ל יִלָּחֵם לָנוּ בְּעֶזְרַת אֵל שַׁדָּי.
