בס"ד
פרשת השבוע בלק (המקאם מאהור)
י' בתמוז תשע"ט (13/7/2019)
מאת אברהם הללי עו"ד.
שבת שלום קהל קדוש
לְבָדָד יִשְׁכּוֹן
מִיֹּום הֱיוֹת יִשְׂרָאֵל עָם הוּא לְבָדָד יִשְׁכּוֹן
יָשַׁב אַלְפַיִם בַּגָּלוּת גָּם לִהִטָּמַע הָיָה נָכוֹן
רָצָה בַּגּוֹיִים וּבוֹ לֹא רָצוּ הֵם חִפְֹשׂוּ פִּתְרוֹן
לְסַלְּקוֹ מְהָעוֹלָם לְמַעַן עַצְמָאוּתוֹ לֹא תִּכּוֹן
אַךְ הֵם טָעוּ לֹא זֶה הַמַּתְכּוֹן
מְנִסְיוֹן הֶעָבָר רַק שִׂנְאַת אָחִים הִכְרִיעָה
גָּם אַהֲבַת חִנָּם עַל עָצְמַת עַמֶּנוּ הִשְׁפִּיעָה
כְּשֶׁלּא הִבִּיט אַוֶן בְּיַעֲקֹב צָר לֹא הִכְרִעֶנּוּ
וּבְקֶרֶב צָרָיו לֹא נִמְצָא חָזָק וְאֵיתָן הִֵימֶנּוּ
זֶה רַק זַר כְּבִלְעָם יְשׁוּרֶנּוּ.
וּכְבַר הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם בְּטֶרֶם הָיָה בָּלָק
בִּרְדּוֹף פַּרְעֹה יִשְׂרָאֵל אֶת חֵילוֹ לַיָּם זָרַק
וְחֵיל אָחָז יוֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת נִשְׁקָם לֹא הוֹעִיל
כְּשֶעַמֶנוּ לֹא רָאָה בָּאָדָם בָּשָׂר וָדָם אֵלִיל
וְיָדַע שֶׁאֵין צַר אֶת עַמֶּנוּ יַשְׁפִּיל
אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו אזובי הקיר
סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן , שני מלכים "אדירים" שעמדו כנגדם של ישראל יוצאי מצרים בדרכם לארץ כנען, ועל ישראל צריך לעבור דרך ארצותיהם כדי להגיע לארץ היעודה. מצאנו כי תחילה היה על ישראל לעבור דרך האמרי, אך לא רצה ישראל להתעמת אתם ולכבוש את הארץ ממלך סיחון, שלח ישראל מלאכים (בני אדם שליחים) לֵאמֹר: אעברה בארצך לא נטה בשדה ובכרם לא נשתה מי באר בדרך המלך נלך עד אשר נעבור גְּבֻלְךָ.(כא/כב). לא נאמר מי שלח את המלאכים (השליחים) על כך מפרש רש"י באמירת "ישראל" הכונה ל"משה", בכך רצה לומר כי משה הוא ישראל וישראל הוא משה ללמדך שנשיא הדור במעשיו והתנהגותו קובע את מעשיו והתנהגותו של העם. אם ישחית המנהיג דרכו כל הדור תושחת , כי הנשיא הוא הכל. מכאן הביטוי "פני הדור כפני נשיאו". לא לשוא נאמר כשהמנהיג משחית דרכו מעלה תמיהה בּאִמְרָה הַתַּלְמוּדִית "אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו אזובי הקיר. מכאן למדים משמעות האמרה: פני הדור כפני המנהיג (כי בהדמיה לגוף האדם הראש -המנהיג- הוא העיקר) כשהראש חושב נכוחה גם הגוף–העם פועל נכוחה ולא נכר בו חולי. זה אשר קרה גם עם עוג מלך הבשן שסרב ליד המושת לשלום והֻכָּה על ידי ישראל וארצו נכבשה. מכאן מגיעים ל"בלק בן צפור" מלך מואב, אשר ישראל "פלש" לארצו שנאמר: "ויחנו בערבות מואב מעבר לירדן ירחו" (חקת כא/כב) לא סופר על מלחמה או קרב לכיבוש מואב. בלק בעצת אחת עם יועציו ידע כי לא יוכל לעמוד מול ישראל במלחמה רגילה , לכן פנה סבר בעצת יועציו להלחם בישראל בְנִשְׁקוֹ (של ישראל). כיון שאין כוחו של ישראל אלא בפיו, מצא את בלעם בן בעור "נביא הגויים" שנשקו בפיו . (בסגנון דבורו של רש"י) : מפני מה הִשְׁרָה הקב"ה שכינתו על גוי רשע, זאת כדי שלא יהא פתחון פה לָאֻמּוֹת שיאמרו: אִלּוּ היו לנו נביאים, חזרנו למוטב. העמיד להם נביאים והם בכל זאת פרצו גדר העולם, שבתחלה היו נִזְהָרִים בְּגִלּוּי עריות , בא בלעם ויעץ להם להפקיר את בנותיהם לזנות –בלשון ימינו להפקירן כ"נערות ליווי". על זאת התבססה התעמולה הערבית לפני הקמת המדינה בתקופת המנדט הבריטי כמו שפעל מואב בבנות מואב. אז טענו אנשי המופתי שהיהודים שלחו את בנותיהם (כפי שנהג בלק עם ישראל) אל מנהיגי ערב לפתותם ולהסיטם מדרך המאבק בעם ישראל. בלק ידע משמדינות ערב ידעו להלחם בישראל בהשיטם מאמונתם באלהים ולעביר אותם לעבודת הבעל לעבודת אלילים.
בלעם במקום לקלל ברך אך נתן עצות רעות
נשאלת השאלה, מדוע דברי השבח לעם ישראל נאמרו מפי בלעם בן בעור מן העיר פתור בצפון ארם נהרים משם גם בא אברהם אל ארץ כנען והיה לאב המון גויים ויוחד דוקא כאביו של עם ישראל. נשוב אל בלעם, שנחשב "נביא הגויים", אבל לא בתורה אלא בפרשנות הפסוק: "שמע אמרי אל ויודע דעת עליון" (כד/טז) , למעשה התורה וחכמינו ז"ל מתיחסים אליו כאל "קוסם" או "בעל קסמים". למרות שנשא משלו ואמר דברי שבח על ישראל , הוא בקש למות "מות ישרים" באמרו: נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו.(כג/י) חז"ל כינו את אבותינו "ישרים" ועל כן בלעם התאוה שמותו יהיה כמות אברהם יצחק ויעקב, אך אחוליו לעצמו לא נתקימו ולא מת כמיתתם של "ישרים" ותקותו זו לא נתקינה שנאמר: וְאֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הַקּוֹסֵם הָרְגוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּחֶרֶב אֶל חַלְלֵיהֶם. (יהושע, יג/כב) רק במדרשי חז"ל מאוחר יותר נקרא "נביא" אלא שכאשר נעתר בלעם לבלק לָאוֹר את ישראל , נאמר : ותרא האתון את מלאך ה' נצב בשרך וחרבו שלופה בידו וַתֵּט הָאָתוֹן מן הדרך ותלך בשדה. (כב/כג) ואילו בלעם שהיא נביא הגויים לא ראה את מלאך ה' כי הקב"ה נתן רשות לבהמה לראות יותר מן האדם – מבלעם, רמז לכך שהוא איננו אלא קוסם אשר מצליח בקסמיו לדעת דברים נעלמים מעיני האדם הפשוט. והשאלה מדוע הומת בגלעד בחרב ישראל, הלא הוא עשה דבר ה' ולא ארר את ישראל , נהפוך הוא אף שבח את ישראל והאדירו בעיני בלק ויועציו, לא שזה מה שנקרא לפי הפשט ברם התורה מיחסת לו את עצת הרשע שיעץ ל"בלק בן צפור",להכשיל את ישראל בזימה ובעריות באמצעות הפקרת בנות מואב , והוא אף הצליח בעתו כאשר ישראל זנו שנאמר: ויחל העם לזנות אל בנות מואב, ותקראן לעם לזבחי אלהיהן ויאכל העם וישתחוו לאליהיהן ויצמד ישראל לבעל פעור(כה/ב) .
הסכנה לישראל בעת שלום.
עם ישראל לא חדל להלחם מאז יציאת מצרים עד ימינו. ובעת רגיעה נלחם זה בזה. זה מומחש בכל פעם כשיש אשליה של שלום סביב. בעיקר זה בגלל הזלזול בערכים הנעלים של התורה שקבלו ביטוי בעשרת הדברות, ובשבע מצוות בני נח שקדמו לתורה . כשהאוירה רגועה ואין אויב הצר על ישראל להלחם בנו אנו פוזלים לתורות זרות וחלק מבני עמנו מתעלמים מיחודו של העם בתורתו. לרוב מזלזלים במצוות יסוד שלא להתבולל, כי ההתבוללות היתה הסכנה הגדולה של עם ישראל שקצצה בו לאורך הדורות בשבתו בגולה. לעתים חלק מהעם התבולל כדי להסתיר זהותו לבל יבולע לו, ולעתים מתוך תאות בשרים בהתעלמו מתוצאות מעשהו המקרבת קצו כעם. המתבוללים יודעים שאיסור ההתבוללות סוג של איסור דתי ואלה שינם שומרי מצוות מזלזלים בכך להתריס נגד הדת, אלא שאיסור זה הוא איסור לאומי כי הפרתו תביא חלילה קץ לעם ישראל וכל זאת בגלל תאוות בשרים של בני אדם. העושים זאת מחללים את כבוד לה שנתנו נפשם על כך למען קיום עם ישראל שהוא בעל תורה אחת ותרבות אחת שהוא חי על פי התורה וגם נותן לחיות. מכאן צריך לחזור ולהדגיש את החשיבות הלאומית במניעת התבוללות זאת מבלי לפגוע באמונתו של ישראל ודבקותו בתורה . כי הרי עמנו נצטוה בתורה מפעם לפעם לכבד את הגוי שחי בקרבו ולתת לו לחיות את חייו באמונתו. כי לכל אדם הזכות לחיות באמונתו לכן חזרה התורה ואמרה להעניק אותן זכויות שמקבל כל אחד מבני עם ישראל בארצו, גם לגר הגר בתוכו ובלבד שהגר יקים את החוקים בסיסיים האוניברסאליים המגולמים בשבע מצוות בני נוח . הן אלה : א. איסור עבודה זרה ב. איסור ברכת ה' (גידופו) ג. איסור שפיכות דמים. ד. איסור גזלה. ה. איסור גילוי עריות ו. איסור אבר מן החי
ז. מצוות דינים – הקמת מערכת משפט. כפי שכבר נאמר בלעם הבין כי לא יצליח להכניע את עם ישראל , אלא אם יערער את אמונתו באלהיו ובהניע בני ישראל להתבולל. לא בכדי נכשלו בני ישראל בְּזִמָּה –וּבִזְנוּת (ראה סנהדרין דף קו עמוד א) כל עוד ישראל שומר על יחודו ולא מזלזל בשמירה על יחודו הלאומי שהוא גם יחודו הדתי, ובהמנעותו מנישואי תערובת תורם לחיזוק העם והגדלת מספרו למען יכבוש מקומו בעמים. לכן התבוללות היא אבי אבות החטאים . לא בכדי ארבעת אלפים שנה ומספרנו כעם קטן מכל עמי תבל, למרות היות עמנו גדול מכל העמים בחכמתו בזכות תורתו.
כֹּחַ יִשְׂרָאֵל מְקוּרוּ בַקֶּשֶׁר שֶׁלּוֹ לִמְקוֹרוֹתָיו
|לָאֶרֶץ וּלְיְשִׁיבָתוֹ קֶבַע בָּה גָּם לָרִבּוֹן וּלְחֻקָיו
סוּג שֶׁל בִּלְעָם יְבַלֵּע עָם כְּשֶלּאֹ יֵהֵא נֶאֱמָן
אוֹ כְּשׁעַמֶּנוּ לֹא יִשְמוֹר יֵחוּדוֹ לְאוֹרֶךְ זְמָן
הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה הֵן תָּמִיד זְמִינוֹת לָאָדָם
הוּא שֶׁנּוֹטֵל הַקְּלָלָה וּמַטִּיל עַל זֻלָּתוֹ אָשָׁם
אַף כִּי בִּלְעָם מְתֻחְכָּם נֶאֱלַץ אֶת עֶמֶּנוּ לְהַלֵּל
כִּי חַסְדֵי אֱלֹהִים לְעַמּוֹ מִי יְהַלֵּל וּמִי יְמַלֵּל
זֶה הַנֶּעֱלָם שֶׁל בִּלְעָם כְּשֶׁבָּא לְקַלֵל נֶאֱלַם
וְהָיָה בִּלְעָם וּכְבֻדָּתוּ בִּפְנֵי בָּלָק בּוֹשׁ וְנִכְלַם
זֶה קוֹרֵא לְעַמֶּנוּ מִדֵי פַּעַם בְּקֶרֶב עַמֵּי עוֹלָם
נוֹדֶה לָאֵל שֶׁבְּעֵת צָרַה חַסְדּוֹ לָנוּ לֹא נֶעֱלַם
