שמגר כיהן כנשיא בית המשפט העליון בין 1983 ל-1995. לפני כן היה הפרקליט הצבאי הראשי והיועץ המשפטי לממשלה. הוא עמד בראש ההרכב שהביא לזיכוי דמיאניוק, ולאחר פרישתו מבית המשפט עמד בראש ועדת החקירה הממלכתית שחקרה את רצח רבין
הנשיא בדימוס שמגר מונה לכהן כשופט בבית המשפט העליון ביולי 1975, לאחר שמילא את תפקיד היועץ המשפטי לממשלה. באפריל 1982 מונה לממלא מקום (משנה) לנשיא בית המשפט העליון וב- 28 בנובמבר 1983 מונה לנשיא בית המשפט העליון – תפקיד שבו כיהן כ-12 שנה, עד לפרישתו במלאות לו 70 שנים ב- 13 באוגוסט 1995. נשיאת בית המשפט העליון, השופטת אסתר חיות, ושופטיו, מנהל בתי המשפט, השופט ד״ר יגאל מרזל, שופטי ועובדי מערכת בתי המשפט משתתפים באבל הכבד של משפחת שמגר ושל כל הציבור בישראל.
מאיר שמגר –
תולדות חיים
נשיא בית המשפט העליון בדימוס מאיר שמגר נולד ב-13 באוגוסט 1925; ב-1975 מונה לשופט בבית המשפט העליון ובשנים 1995-1983, תקופה של כ-12 שנה, כיהן כנשיא בית המשפט העליון. שמגר שירת בין היתר כפרקליט הצבאי הראשי בשנים 1968-1961 והיה היועץ המשפטי לממשלה בשנים 1975-1968, אז מונה לשופט בבית המשפט העליון.
לשמגר שלושה ילדים מאשתו גאולה, שממנה התאלמן בשנת 1983, והוא סב לנכדים. הוא התחתן בשנית עם השופטת בדימוס מיכל רובינשטיין, שכיהנה כסגנית נשיא בית המשפט המחוזי תל אביב. מאיר שמגר נולד בדנציג (כיום גדנסק בפולין) כמאיר שטרנברג. הוא עלה לישראל בשנת 1939 ולמד בגימנסיה בלפור בתל אביב. למד היסטוריה ופילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים ומשפטים בבית הספר המנדטורי למשפטים ולאחר מכן בלונדון.
בצעירותו התגייס לפלמ״ח ולאחר מכן הצטרף לאצ״ל והשתתף בפעולותיו, ולימים היה בין אנשי אצ״ל ולח״י שהוגלו למחנות המעצר באריתריאה. במהלך מאסרו באריתריאה המשיך בלימודי משפטים בהתכתבות, והשתתף באחד מניסיונות הבריחה מהמחנות. עם קום המדינה ב-1948 שב לישראל.
לאחר שובו התגייס לצה״ל ובמלחמת העצמאות שירת בירושלים. לאחר המלחמה סיים את לימודי המשפטים וב-1950 החל לשרת בפרקליטות הצבאית ושינה את שם משפחתו במצוות ראש הממשלה דוד בן גוריון משטרנברג לשמגר. ב-1956 מונה לסגן הפרקליט הצבאי הראשי וניצח על מלאכת חקיקת חוק השיפוט הצבאי משנת 1955, ויצר כלי משוכלל ומודרני שהקדים את חוק סדר הדין הפלילי האזרחי משנת 1965. ב-1961 מונה לתפקיד הפרקליט הצבאי הראשי. בתפקידו זה עיצב את התשתית המשפטית של הממשל הצבאי ביהודה ושומרון וחבל עזה לאחר מלחמת ששת הימים. לאחר סיום שירותו בצה"ל מונה לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, שאותו מילא בין השנים 1968 ל-1975.
מיד לאחר מלחמת ששת הימים הנחה כי המדינה לא תתנגד לפנייה של תושב השטחים המוחזקים לבית המשפט הגבוה לצדק. על הנחייה זו כתב בספרו האוטוביוגרפי "תם ולא נשלם – פרקי חיים" שיצא לאור בשנת 2015 כי זו אחת ההחלטות החשובות שקיבל כיועץ משפטי והוא מסביר: "האידיאולוגיה שעמדה בבסיס הרעיון אמרה שיש לקיים פיקוח שיפוטי יעיל על פעולות הצבא, והדבר אפשרי רק על ידי מתן אפשרות לאדם שנמצא בשטח המוחזק לפנות לבית המשפט האזרחי, המפעיל פיקוח משפטי עליון על קיום הנורמות של הדין המינהלי".
ב- 1 ביולי 1975 מונה לשופט בבית המשפט העליון. ב-30 באפריל 1982 מונה לממלא מקום קבוע לנשיא בית המשפט העליון וב-28 בנובמבר 1983 מונה לנשיא בית המשפט העליון – תפקיד שבו נשא עד 13 באוגוסט 1995, עת מלאו לו 70. בנאום פרישתו אמר: "אין דמוקרטיה אמיתית יכולה להתקיים לאורך זמן, אם היא יוצרת 'אזורי ביטחון' רחבים מדי ומתרחבים מדי, שנועדו להגן על קבוצה או על פרט, אך שוללים את חופש פעולתם של הרבים האחרים".
כנשיא, היה שמגר הרוח החיה מאחורי פרויקט בנייתו של היכל בית המשפט העליון החדש בגבעת רם בירושלים והמעבר אליו בראשית שנות ה-90. בספרו האוטוביוגרפי סיפר כי התעקש שההיכל החדש לא יוקף גדר, כהצהרה על כך שכל אדם יכול לגשת לבניין. על תפקיד בית המשפט כתב: "אני דוגל בכך שזו לא רק זכותו של בית המשפט להתערב, אלא גם חובתו, בהיותו מרכז הכובד של יצירת נורמות לציבור. בית המשפט אמנם לא נבחר ישירות בידי הציבור, כמקובל בערכאות מסוימות בארצות הברית, למשל, אך חבריו נבחרים על פי ערכיהם האישיים ואיכותם המקצועית, והדבר מעניק לו משקל מצטבר רב. הוא מייצג את מה שהציבור מצפה לו ממנהיגיו. בתי המשפט זכו תמיד לאמון רב מצד הציבור ונהנו מסמכות מוסדית. היא נבעה מן הכוח שניתן להם לגבש את עקרונות החוק ולהצהיר עליהם". (עמ' 210 בספרו).
לאחר פרישתו מכס השיפוט שימש בורר בסכסוכים שהופנו אליו מבתי המשפט או ישירות על ידי הצדדים וכן עמד בראש מספר ועדות חקירה, ובהן ועדת החקירה הממלכתית שעסקה ברצח ראש הממשלה יצחק רבין, ועדת החקירה הממלכתית בנושא טבח מערת המכפלה וועדת החקירה בנושא הקשר בין זיהום מי נחל הקישון לבין מחלתם של לוחמי חיל הים שצללו בנחל.
ב-1996 הוענק לשמגר פרס ישראל על מפעל חיים – תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.
ב-29 ביולי 1993 היה שמגר ראש הרכב של חמישה שופטי בית המשפט העליון שישב כערכאת ערעור ופסק כי זיהויו של דמיאניוק כפושע המלחמה "איוואן האיום" ממחנה המוות טרבלינקה בפולין מוטל בספק, ועל כן הוא זכאי מחמת הספק. שמגר הדגיש בפסק הדין כי הוא ניתן הגם שאין ספק בשקריות גרסתו של דמיאניוק, שלפיה העביר את המלחמה כשבוי, היות שלכל הפחות סייע לנאצים בעת ששימש כשומר במחנות. בסיום פסק הדין נכתב כי "תם ולא נשלם. השלמות איננה נחלתו של שופט בשר ודם".
שמגר ישב בראש הרכב מורחב של תשעה שופטים בעניין בנק המזרחי (ע"א 6821/93) שניתן בנובמבר 1995 וכתב את חוות הדעת הראשונה בתיק כנשיא בדימוס (בחודשי הכתיבה שלאחר הפרישה). בפסק הדין עוגנה סמכותו של בית המשפט לקיים ביקורת שיפוטית על חקיקה של הכנסת ולבדוק את התאמתה לפסקת ההגבלה הקבועה בחוקי היסוד כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק. בכל הנוגע לסמכותו של בית המשפט העליון לבקר את חקיקת הכנסת קבע הנשיא שמגר כי:
ברור כי הוראה בדבר מידרג נורמאטיבי המאפשר מתן החלטה בדבר היעדר תוקפו של חוק, יוצר מיניה וביה סמכות לבית המשפט. הגורם השיפוטי הוא כלי חשוב לקיומה הלכה למעשה של החוקה כדי שלא תישאר בגדר מסמך מדיני הצהרתי גרידא, או כדי שהפיקוח על החוקתיות לא יהיה רק פיקוח עצמי של הכנסת … לאור הוראותיו של חוק-יסוד: השפיטה ובהיעדר כל הוראה אחרת, אין גורם אחר – פרט לבית המשפט (הכללי או המיוחד) – היכול להכריע בחוקיות החוק, היינו, בהתאמתו לנורמות ולתנאים שנקבעו בחוק היסוד … בית המשפט העליון הוא הפרשן המוסמך לנוסחו של חוק, כמצבו בכל עת נתונה. חקיקת חוקה פירושה מסירת כוח לחברה, לערכיה ולעקרונותיה. בית המשפט העליון במשטר חוקתי הוא כלי לכפיית רצון המחוקק, שהוא הנציג הנבחר של העם, על כל אלה המוסיפים לחוקק חיקוקים או לבצע אקטים שלטוניים, לרבות המחוקק הראשי עצמו.
… כרשות השופטת, בית המשפט הוא הפרשן הנאמן והמוסמך של דבר המחוקק. בעשותו כן, בית המשפט אינו מכפיף את החקיקה לערכים ולעקרונות נפרדים משלו; שהרי אין ערכיו ועקרונותיו של בית המשפט אלא אלו המבטאים את תפיסתה של המדינה והחברה. אלו בעיקרם הערכים כפי שגובשו על-ידי המחוקק עצמו או כפי שגובשו בדין מאז קום המדינה במגילת העצמאות … בית המשפט מכפיף את החקיקה לערכיה ולעקרונותיה של החוקה, זו שכבר נכתבה וזו שהיא חלק מן המשפט הפוזיטיבי שלנו, מעיקרו של דבר. בית המשפט הוא הכלי העיקרי להבטחת קיומה וכיבודה של החוקה.
במספר פסקי דין ביטא שמגר עמדה נחרצת בזכות חופש הביטוי. שמגר סבר כי הזכות לחופש הביטוי צריכה לגבור על הוראות חוק איסור לשון הרע, גם אם הדעה שהובעה מסתברת לאחר מכן כלא מדויקת או שגויה, ובלבד שנאמרה בתום לב. בפרט הדגיש את חשיבות חופש הביטוי בהבעת ביקורת על רשויות השלטון, לרבות על נושאי משרות ברשויות אלה, בציינו כי "אם יחשוש האזרח כי כל אי דיוק עובדתי, ככל שיראה פעוט וקל ערך, עלול לסבכו בהליכים משפטיים, הוא לא יהין למחות והביקורת תוחנק בעודה באיבה". (ד"נ 9/77 בפסקה 5 לפסק דינו).
ברוח זו היה שמגר השופט שהכיר בזכותו של עיתונאי שלא לחשוף את מקורות המידע שלו על ידי חיסיון יחסי, הנתון לשיקול דעת בית המשפט (ב"ש 298/86 בן ציון ציטרין נ' בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין במחוז תל-אביב). בעצם ההכרה הרשמית בקיומה של הזכות לחיסיון ניתנה הגנה רבה יותר למקורותיהם של העיתונאים.
בפסק הדין בפרשת האונס בקיבוץ שמרת (ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' אופיר בארי ואח') קבע שמגר כי אישה אינה צריכה להתנגד ליחסי המין על מנת שהדבר ייחשב אונס, אלא די בכך שלא הסכימה למעשה בציינו:
"אין הצדקה והיגיון בכך שלצורכי מניעת חדירה לאיבר מינה של אישה תהיה דרושה יותר מאי-הסכמה מילולית. כל אדם בישראל נהנה מזכות יסוד לשלמות גופנית ולשמירת כבודו כאדם … גבר המתעלס עם אישה בהסכמתה אינו חייב לקרוא מחשבותיה ולחוש מיד כאשר חל שינוי בגישתה והיא פוסקת להסכים למעשה, אולם אם האי-הסכמה מובעת בדבריה או נובעת מהתנהגותה, די בה כדי להפוך בעילה – הנעשית בניגוד להבעת האי-הסכמה
פסק הדין של שמגר בע"א 44/76 אתא חברה לטכסטיל בע"מ נ' זאב שוורץ נחשב לאחד החשובים בדיני הנזיקין הישראליים. שמגר שלל בו את השימוש בניתוח הכלכלי של המשפט כדי לקבוע זכויות וחובות בדיני הנזיקין, אך בו בזמן הכניס את הדיון בגישה הכלכלית למשפט הישראלי.
בבג"ץ ולנר התייחס ליחסים בין בית המשפט לבין שאר רשויות השלטון: "בית המשפט פוסק על-פי פרשנות נאמנה של החוק ולפי מיטב מצפונו, יהיו הכוונות השלטוניות או המפלגתיות הלבר-שיפוטיות אשר יהיו. בית המשפט אינו פוזל לעבר רשויות אחרות כדי להשביע רצונן, אלא מנסה, כמיטב יכולתו והבנתו, לפסוק פסקו על-פי הדין, תוך נאמנות לתפיסות היסוד החוקתיות שלנו. הידיעה כי זוממים לבטל דברו המוסמך של בית המשפט אחרי השמעתו, אין בה כהוא זה, כדי לשחרר את בית המשפט מחובותיו, כדי לרפות ידיו או כדי לפגוע בשיקולו העצמאי, לפי מיטב מצפונו והבנתו. הנאמנות לחוק ולמצפון היא נכס צאן ברזל של כל רשות שיפוטית במדינה דמוקרטית, ובוודאי של זו הפועלת בישראל. גורמים אשר ינסו לצמצם את תפקידו החיוני של בית המשפט בחברה דמוקרטית יקומו ויחלפו, אולם בית המשפט העצמאי והבלתי תלוי במדינת ישראל לעולם עומד". (בג"ץ 5364/94 זאב ולנר נ' יושב-ראש מפלגת העבודה הישראלית).
 |
Virus-free. www.avg.com |
