קָרְבָּן כָּפוּל

הָיָה זֶה יוֹם קָשֶׁה  הָיָה זֶה מַחֲזֶה  מַכְאִיב

קָרָה בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי לַמִּשְׁמֶרֶת  בְיוֹם אָבִיב

שֶׁבּוֹ יִתְקַדַּשׁ שֵׁם אֱלֹהִים וִיכַפֵּר בְּעַד הָעָם

שֶׁיֶּכַפֵּר  עַל עָם אֲשֶׁר זָכָה לִגְאֻלָּה וְרָטַן גָּם

מַחֲזֶה נָדִיר  הָיָה בַּמִּשְׁכָּן בְּהַקְרָבַת  קָרְבָּן

אָז יָצְאָה  אֵשׁ וְאַכְלָה הַקָּרְבָּן  בָּעֵת  וּבַזְמָן

כְּשֶׁבְנֵי אַהֲרֹן רָאוּ זֹאת וְסָפֵק הָיָה בִּלְבָבָם

הַסָּפֶק אִם קָרְבָּנָם שֶׁמַקְרִיבִים  יִשָׂרֵף גָּם

אַךְ צְפוּנוֹת לִבָּם שֶׁל בְּנֵי אַהֲרֹן  נוֹתַר נֶעֱלָם

מַדּוּעַ בְּמַלְאַם צַו אֱלֹהִים שֶׁהֵם יִשָּׂרְפוּ שָׁם

הָיוּ  דְּבָרִים מְעוֹלָם וְזֶה קָרָה  לָנוּ לֹא פַּעַם

  בעתו הָיָה זה פַרְעֹה ואחריו בלעם

 וְצָרִים כָּאֶלֶּה חזֹרְיִם מִזְמָן לִזְמָן

 וְזֶה חוֹזֵר לְעוֹלָם

מות שני בני אהרן במלוי חובה קדושה

מדובר ביום השמיני למלואים לא במשמעותם בימינו, אלא במלאת שבעה ימי הטהרות לפני תחילת עבודת הַקֹּדֶשׁ במשכן בית המקדש הניד הזמני שהוקם למטרה זו. מדובר בהסתגרות בטרם בוא הכהן ללשכה הנקראת פִּלְהָדְרִין (יתכן וזו מלה יונית המתארת מעין לשכה שבה מסתגר הכהן הגדול במשכן  או במקדש-(במסכת יומא). מכאן מתחיל סִפּוּר הַפָּרָה הָאֲדֻמָּה שעוד ידובר בה (במדבר י"ט) שנועדה לטהר באפרה את הכהנים שנטמאו. אלה הם ימי המלואים בהם מדובר שאהרן הכהן הגדול צריך לעשות, כדי  להקריב הקרבן שעליו להקריב ביום השמיני אחרי ההסתגרות או הַבִּדּוּד של שבעת הימים שנגזרו על אהרן ובניו שצריכים להיות שְׁלָמִים כלומר תמימים שאין בהם מום. (ט/א) מדובר באַיִל שהוא הקרבן שנקרא: "איל המלואים" והכונה ל"איל הַשְּלָמִים" (ח/כ"ט)  המסמלהשלמותשהכהנים כל העם צריכים להיות מצויים בה באותה עת. דבר זה מתרחש לאחר שנסתימה בנית המשכן אשר במשך כל שבעת ימי המלואים לא שרתה בו השכינה. דבר זה גרם לכך שהעם יחשוב  שמא הקב"ה לא סלח לעם על חטא העגל. משה עודד את העם כשראה אותו מדוכדך ואמר להם: וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כבוד ה' (ח/ו) כי אהרן אחי כדאי וחשוב ממני שעל ידי קרבנותיו ועבודתו תשרה שכינה בכם (ח/ז) ותדעו שהקב"ה בחר בו ככהן גדול כי הוא ראוי לזה יותר ממני. זה לא נכר במנהיגינו כיום שאחד יפרגן לאחר ויאמר הוא ראוי יותר ממני. ברם משמשה עשה זאת נאמר: וַיָּרֹנּוּ , דהיינו הללו ושבחו את ה'. 

אם מאבדים תקוה כי אז גם אובדת האמונה.

כשראו בני ישראל את האש שיורדת מן השמים ואוכלת את הקרבן שִבְחוּ והללו את ה' ואמרו: ויהי נעם ה' אלהינו עלינו"(תהלים צ/י"ז) נראה כי לאחר הקמת המשכן אשר משה הבטיח שהוא מבנה מקודש ובו תשרה שכינת הקב"ה. כאשר לא יצאה אש מלפני ה' לשרוף את העולה ואת החלבים, לא האמינו כי זה אכן יתרחש, והנה ביום השמיני שרתה השכינה על המשכן: ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים .(ט/כ"ד) זה הדהים את העם כמו במעמד הר סיני והעם האמין בקדושת המשכן, ויפלו על פניהם וישתחו לו. והשאלה מה קרה עם שני בני אהרן נדב ואביהוא שאמורים הם גם להכנס למשכן ולהקריב את הקרבן שנצטוו להקריבו, ושנאמר להם להם כי גם הַקָּרְבָּן שהם מקריבים ישרף באש אשר תרד מן השמים ותאכל אותו כפי שזה שכבר קרה, אל כפי נראה נכנס ספק בלב בני אהרן כי לא העריכו עצמם מספיק ככהנים שעבודתם בקדש מקובלת על הקב"ה. מכאן שאמונתם לא היתה חזקה דיה, לכן הם  הכניסו אתם "אש זרה" אשר לא צוה אותם. (י/ב)  וכתוצאה מזה קרה הנורא מכל : ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה' (י/ב)  על ארוע קשה זה התרבו הפרושים והפרשנויות מדוע נשרפו בני אהרן שבאו לקדש את שם האלהים לעיני העם, ומצער יותר כי הם מתו מיתה משונה- נשרפו חיים לעיני אביהם ואחיהם ולעיני משה וכל העם. חכמינו ז"ל חפשו סיבה שתצדיק את המעשה הזה, למרות שאנו אומרים תמיד כי אם האדם  מת מפני הגיע זמנו למות, מכאן האמירה במות אדם זקן או צעיר: ברוך דין האמת. רבי אליעזר אומר: לא מתו בני אהרן , אלא  על ידי שהורו הלכה בפני משה רבן, בלשון ימינו שמו עצמם יודעים הכל. אך רבי ישמעאל אומר: שתויי יין נכנסו למקדש,שנאמר : יין ושכר אל תשת! אתה ובניך אתך בבאכם אל אהל מועד ולא תמתו חקת עולם לדרתיכם (י/ט) העיקר הוא לא להטיל ספק באמת ולא ביכולת הגבורה לעשות את הבלתי משוער ולא לנהוג כמו אותו עַזָּה, שהטיל ספר ביכולת הגבורה שלא לתת לארון האלהים להשמט וְלִפּוֹל ומהר לתמוך בו בעת הובלתו על צמד בקר. בכך גלה חוסר אמונה בכוח הגבורה שנאמר: ויחר אף ה' בעזה ויכהו שם האלהים על השל וימת שם.

מתן תוקף למיניים שמשה מִנָּה.

משה כבר שמע פעפ שאחד מבני עמו אמר לו:  "מי שמך שר ושופט עלינו" זה היה בראשית דרכו לנבואה. למוד נסיון עמד משה בפני העם והבהיר כי המנויים שעושה הם רצון הָרִבּוֹן והכונה לְרִבּוֹן-עולם באמרו: ואמר לעם כי: המנוי נעשה על פי הַדִּבּוּר, על פי אשר דבר ה' אליו. הנה כי כן  שורשיה  של שאלה המנויים למשרות השונות, עתיקת יומין בתולדות עם ישראל. המנויים למשרות צבוריות צריכה להיות לאלה שמוכשרים לכך מבחינת השכלתם ונסיונם  המעידים על פָּעֳלָם. לצערנו בימינו הדבר נעשה ברוב המקרים כדי לרצות את התומכים במנהיג. בכך גם הממנה עושה עַוֶל לעם שאמור להיות נהנה מפועלו של המתמנה שצריך להיות בַּעַל כִּשּׁוֹרִים לכך, ולא בעל קְשָׁרִים, ולא בניגוד להגיון ולא בניגוד לחוק ולסדר הציבורי הראוי, ההקפדה מונעת שחיתות ציבורית, במובן של "שמור לי ואשמור לך". משה בקש להסיר מעליו את האחריות למינוי אחיו ובני אחיו להנהיג את העם ככהנים. משה היה ער לדבר ונהג כאן כפי שנהג  בקשר לתרומות למשכן, הזדרז למסור דין וחשבון לעם ולהביא לידיעת העם מה עלה אז בגורל התרומות שנועדו להקמת המשכן (ראה פרשת צו), הפעם משה הזדרז לנמק כי המנוי לא נעשה לפי רצונו אלא לפי רצון הרבון דהיינו על פי הַדִּבּוּר במצות ה' אליו. אותה לשון מצאנו ברדת יעקב ובניו למצרים שם נאמר: וירד מצרימה אנוס על פי הדבור. כי הירידה מן הארץ היא בבחינת נטישת הארץ שבדמים נקנתה כדי לתור אחרי נוחיות אישית, או אחרי קרירה-משרה. לבטיו של משה כי הוא ממנה לא רק מבני שבטו – שבט לוי, אלא גם בני משפחתו. לפיכך צריך לראות בהתנהגות משה את גדולתו וחכמתו. מכאן חכמינו ז"ל הקדישו לכך דברי תוכחה ואזהרות פן מקרה חריג זה של מינוי שעשה משה , יתן אות למנהיגים לנהוג כך.

איסור אכילת סוג של חיות והתרת אכילת אחרות  

מה ענין אכילה לתורה שַׁאֲלוּ חכמים והשיבו: זו בריאות הגוף של בני העם. כי כשהגוף בריא גם הנפש בריאה. התורה מלמדת את האדם שנוהג לאכול מן החי , לאכול את אשר איננו מזיק לאדם וגם לא מצער את החיה. כמובן יש רבים החולקים על סווג החיות כחיות טהורות  וחיות טמאות. אלא שמשמעות טהור וטמא כאן היא במובן, כשר לאכילה ולא כשר לאכילה. כי הרי אלהים ברא את האדם ואת החיה לחיות. אבל יש והחיה כמו האדם אוכלת ונזונה מאכילת חיות אחרות. כגון  הדג ניזון מאכילת דגיגים אחרים התרנגות מאכילת תולעים וחיות השדה טורפות חיות אחרות החלשות מהן לקיומן, וכך מתקים היקום, גם האדם ניזון ממזון שמצמיחה האדמה וממיני חיות שהתירה התורה אכילתם למחיתו. התורה הבחינה בין חיות טורפות ונזונות מחיות אחרות לבין חיות הנזונות רק מן הצומח. וזה לא כלל גורף, כי הרי הגמל, והסוס, והחמור, אינם אוכלים טרף אף על פי כן נאסרו לשחיטה לאכילה, כי הם נועדו לשרת את האדם. המושג "טמא" מהוה הגדרה שבאה להבדיל בין חיות שאין שוחטים ואין אוכלים בשרם לאלה שכן שוחטים ונזונים מבשרם. רק החזיר יוצא דופן, כחיה האסורה במגע ואף במבט למרות שהוא אינו חיה טורפת וניזון כמו חיה מסוגו : הסוס, החמור והגמל וכדומה. יש עוד מצוות המוגדרות על ידי הגויים כתמוהות, כגון האסור ללבוש צמר ופשתים יחדיו, או האיסור לזרוע שדה כלאיים, או רתימת שור וחמור יחדיו בחריש ועוד צוויים כביכול תמוהים בעיני הגויים. רש"י התיחס לתמיהת הגויים באמרו:זאת חֻקָּה (להבדיל מחוק) כלומר "זה ראה וקדש". כיום יש הנוהגים כדעת הנצרות שקבלה עליה את הברית הישנה היא התורה, ובה יש איסורים אלה, אך שינתה כללים אלה בברית החדשה, בנמקה זאת כך: חשוב יותר מה שיוצא מן הפה ממה שנכנס לפה, אלא שהתורה מזהירה מפני שניהם.

כֹּל הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר אֱלֹהֵי עוֹלָם בָּרָא

הוּא אָסַר וְהוּא הִתִּיר מּפְּנֵי כֹּל  צָרָה

אַךְ בִּבְלִי דַעַת כֹּל הַצִּבּוּר בְּתֵבֵל פָּגוּעַ

וְאֵינֶנּוּ מְהַרְהֵר לְסִבַּת הַמִּפְגָּע וּמַדּוּעַ

לִקְרֹא בַּ"שְׁמִינִי"שָׁם יָדוּעַּ

בְּאֵין אֹמֶר וּבְאֵין דְּבָרִים מוֹפִיעַ נָגִיף

הוֹפָעֲתוֹ אִלְצָה עוֹלָם  דְלָתוֹת לְהַגִּיף

עַד  עֲבוֹר  זַעַם וְהָעוֹלָם יְהַרְהֵר שׁוּב

שֶׁנָּכוֹן לָאַסּוּר וְלַמּוּתָר לִהְיוֹת קָשׁוּב

עַד שֶׁיַּעֲבוֹר זַעַם לִבְלִי שׁוּב

מְצוּיִים כֻּלָּנוּ בְּסִירָה אַחַת  עַל  הַגָּל

נְקַבֵּל  הַדִּין בְּרָצוֹן מִבְּלִי לֹאמַר חֲדַל

וְנִתְגּוֹנֵן  וּנְסַלֵּק  הַמְּאֵרָה לִבְלִי  שׁוּב

לָאַזְהָרָה הַט אֹזֶן גָּם הֱיֵה לָהּ קָשׁוּב

לִדְבָר טָמֵא וְטָהוֹר זֶה חָשׁוּב