עצמות כבשים, עצמות עיזים, עצמות של אנטילופה אפריקאית שהאמינו שנכחדה מאזורנו 1000 שנים מוקדם יותר ואפילו עצמות של תנין יאור מספרים את סיפור עלייתו ונפילתו של הנגב הביזנטי, לפני כ-1,500 שנים, במחקר חדש שנערך באוניברסיטת חיפה ופורסם בכתב העת היוקרתי Scientific Reports. "העצמות מעידות על הדיאטה של תושבי המקום והדיאטה היא עדות בלתי אמצעית לחיים האמתיים, לתרבות, לשגשוג וגם להתרסקות של החברה", אמר פרופ' בר-עוז מאוניברסיטת חיפה שהוביל את המחקר.
יישובי הנגב הביזנטי הכוללים את עבדת, חלוצה, שבטה וניצנה פרחו במאות ה-4-7 לספירה, עד לנטישתן במאה השביעית לספירה, עם הכיבוש האסלאמי של ארץ ישראל. בחודש שעבר פרסם צוות המחקר של ערי הנגב הביזנטיות בראשותו של פרופ' בר עוז כי קריסת הערים החלה כבר באמצע המאה השישית, עוד לפני הכיבוש המוסלמי. כעת מחקר חדש, אותו הוביל פרופ' בר-עוז יחד עם ד"ר נמרוד מרום ממכון רקנאטי ללימודי ים באוניברסיטה, מספק חיזוק נוסף לסיפור הקריסה, הפעם באמצעות בדיקה של עצמות בעלי החיים שנמצאו באשפות העיר.
הממצא המרכזי מראה הבדלים ברורים בצריכת הבשר של התושבים בין שלושת התקופות: סוף התקופה הרומאית ותחילת התקופה הביזנטית; התקופה הביזנטית; סוף הביזנטית ותחילת התקופה המוסלמית. בתקופה הראשונה, הקדומה ביותר, בסביבות המאות ה-3-4 לספירה, עיקר העצמות שנמצאו הן של כבשים עם מיעוט של תרנגולות וכמעט ללא בשר ציד של חיות בר. בתקופה האמצעית, המשקפת את שיא הפריחה הביזנטית, עיקר העצמות הן של עיזים כשניתן למצוא גם מיעוט של עצמות חזירים; בסוף התקופה הביזנטית, בסוף המאה השישית ותחילת המאה השביעית לספירה, שוב רוב העצמות הן של כבשים, אך יחד איתם יש עליה משמעותית בעצמות חזיר ובעצמות של חיות בר. תכונה מאפיינת נוספת של העצמות היא שחיות המשק נשחטות בגיל צעיר עוד לפני שסיימו את שלב הגדילה והגיעו לגיל אופטימלי לשחיטה.
לדברי החוקרים, הממצאים מספרים את סיפור עלייתו ונפילתו של הנגב הביזנטי. "הכבשים זקוקות לכמות גדולה של מים ומרעה ובמדבר המשמעות של גידול כבשים היא בדרך כלל נדודים בין שטחי מרעה נרחבים כלומר, חברת נוודים, שמגדלת כבשים לאכילה או למסחר. העיזים זקוקות לפחות מים ומרעה ולכן כדאי לגדל עיזים במדבר כשיש לך גם חקלאות ואינך יכול לנדוד. זוהי כלכלה יציבה יותר בתנאים של ישיבת קבע וחקלאות", הסבירו החוקרים.
על פי ממצאים אלה, לפני הפריחה הביזנטית החברה בנגב הייתה נוודית במהותה, בדומה לחברה הבדווית המסורתית. בזמן הפריחה הביזנטית, כלכלת הישובים מתחזקת והם פונים לגידולי חקלאות נרחבים. החזרה לכלכלת כבשים באמצע המאה ה-6 מעידה שוב כי בתקופה זו החברות החקלאיות בנגב מתחילות להתערער. זו התערערות שסופה שקיעה: ריבוי עצמות חיות הבר מעיד שהכבשים כבר לא מספיקות עבור התושבים והם מתחילים לצוד את חיות הבר. גם ריבוי עצמות החזיר מעיד על מצוקה כלכלית מסוימת: חזיר הוא חיה שמתאימה לישובים סגורים ללא אדמות מרעה מכיוון שהוא יכול להתקיים מהפסולת של היישוב.
לעובדה שתושבי הנגב עברו לציד הייתה, מתברר, משמעות רבה. בין העצמות שנמצאו בתקופה זו מצאו החוקרים עצמות של בובל אפריקאי, מין של אנטילופה גדולה שהייתה בעבר נפוצה בנופי הארץ, בעיקר במישור החוף, השפלה וצפון הנגב. עד היום חשבו החוקרים שחיה זו נכחדה מאזורנו במאה השביעית לפני הספירה. כעת נתגלה שהיא המשיכה להתקיים בנגב אלף שנים נוספות. מכיוון שעצמות חיות הבר שנמצאו ביישובים הכילו גם של פרטים צעירים מאוד, ייתכן שהציד בשלהי התקופה הביזאנטית היה כה נרחב עד שהביא בסופו של דבר להכחדתם.
והיה עוד ממצא ייחודי בין שלל העצמות: עצמות שריון של תנין יאור – הראשון והיחיד מסוגו שנמצא עד היום בהקשר של האימפריה הביזנטית מחוץ למצרים. לדברי החוקרים, אין ספק שהתנין יובא, ככל הנראה מן הנילוס. מכיוון שנמצאו רק עצמות שריון ולא עצמות פנימיות, לא ניתן לדעת האם היה מדובר בשימוש טקסי בעורו ובעצמות השריון של התנין – על גבי פסל או משהו דומה – או שמא הוא יובא למאכל.
