דרשת השבת- פרשת ויצא

עו"ד אברהם הללי - פרשת השבוע
עו"ד אברהם הללי - פרשת השבוע

שבת שלום קהל קדוש                                      הָאָרֶץ וְהוֹדָהּ

יְצִיאַת  יַעֲקֹב  מִן הָאָרֶץ  בְּדַרְכּוֹ  לְחָרָן

אֶל בֵּית  זְקֵנוֹ  אֲבִי  אִמּוֹ  בְּתוֹאֵל  וְלָבָן

לִרְחוֹק מְהַּכְּנַעֲנִיּוֹֹת המְקַטְּרוֹת  קְטֹרֶת

הוּא יָצָא לְבַל יֶחֱטָא  בְּנִשּׂוֹּאֵי  תַעֲרֹבֶת

זֶה הַצָּו  מִקַּדְמַת דְּנָא  שֶׁשָׁמַר עַל הָעָם

כִּי  הֲרֵי בְּנִשּׂוּאֵי   תַעֲרֹבֶת  הָעָם  נֶעֱלַם

בְּצֵאת יַעֲקֹב מִן הָאָרֶץ יָצָא  אִתּוֹ הוֹדָהּ

וּבְשׁוּבוֹ אֱלֵיהָ שַׁב הוֹדָהּ הֲדָרָהּ וּכְבוֹדָהּ

לֹא בִּכְדִּי גם לִוּוּהוּ בְּדַרְכּוֹ מַלְאֲכֵי עֶלְיוֹֹן

לְהַבְטִיחַ שׁוּבוֹֹ לָאָרֶץ לִהְיוֹת  בָּהּ הָרִבּוֹן

לָשׁוּב אֱלֶיהָ יַחַד עִם עַם רַב בְּהַדְרַת עָם

כִּי גָּם  הֻבְטְחָה לָאֲבוֹת  יִצְחַק וְאַבְרָהָם

אַךְ דֶּרֶךְ יַעֲקֹב לֹא הָיְתָה סוּגָה בַּשּׁוֹשָנִים

וְזֹאת  הָיְתָה  דֶרֶךְ יִשְׂרָאֵל  לְאֹרֶך הַשָּׁנִים

כִּי זֶה אֲשֶׁר גָּזַר רִבּוֹן הָעוֹלָמִים

יעקב בפדן ארם לא נהג כמנהג איש "תם יושב אהלים"

יעקב בהגיעו לחרן מצא עצמו נאלץ לנהוג מנהג המקום ולא לנהוג כפי שתואר  "תם יושב אהלים" , הוא שִׁנָּה ממנהגו ואופיו כי ראה מולו אדם רב תעלולים וערמומי הוא דודו לבן ששם לו למטרה להוליך שולל את יעקב ולנצלו בעבודה לטובתו, במרמה והבטחות שוא. יעקב הבחין בכך כאשר בקש מדודו לבן שיתן לו לאשה את בתו רחל אשר כבר ראה אותה ומצאה חן בעיניו מאד שנאמר: ויהי כאשר ראה יעקב את רחל בת לבן אחי אמו … וישק יעקב לרחל וישא את קלו ויבך (כט/י, יא) . ומשידע לבן כי יעקב אהב את רחל נהג מנהג סוחר מְפֻלְפָּל כפי שהפתגם הערבי מתאר זאת: "מָא בִּדַּךִ תַעְטִי בִּנְתַּךִ עַ'לִּי נָאִדְהָא" (ما بدَك تعطي بنتك غلَي نفدها) זה תרגומו של הפתגם: "אם אינך רוצה לתת בתך הגדל את המוהר שלה". לבן הבטיח לתת ליעקב את רחל לאשה בתנאי: ועבדתני חִנָּם,ברמזו את משך הזמן שעל יעקב לעבוד חנם ויעקב אמר ללבן: אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְךָ הַקְּטַנָּה.(כט/יח), יעקב עשה זאת אך לבן רִמָּה אותו בתתו לו את אחותה לאה. זה חזק את ידעת יעקב כי מולו נצב איש ערמומי ופְתַלְתּוֹל, זה הביא את יעקב לשנות ממנהגו ונהג כפי שנאמר במקורות: "עם חסיד תתחסד, עם גבר תמים תתמם, עם נבר איש ברור ונקי-כפיים תתבר ועם עקש וערמומי תתפל", לעתים צריך ללכת בדרכים נִפְתָּלוֹת וכך נהג יעקב עם לבן ובזמן הנכון, הטיח דברים קשים אל לבן לאמר: הלא ברחל עבדתי עמך וְלָמָּה רִמִּיתָנִי (כט/כו). רציתי ברחל לאשה נתת לי את לאה ושפחתה זלפה. אך לבן ככל נָבָל הצדיק מעשהו בְּאָמְרוֹ  כי לא נהוג במקומו ב"חרן" להשיא את הצעירה לפני הבגירה. לא נותר ליעקב אלא לעבוד אצל לבן שבע שנים נוספות חִנָּם בעבור רחל כשאתה שפחתה בלהה. לבן  לא הסתפק בכך , הוא החזיק אצלו כבני עֲרֻבָּה את רחל ובלהה ולאה וזלפה ואחד עשר הבנים שנולדו להן וליעקב והבת דינה. בכך אֻלַּץ יעקב לעבוד אצל לבן חִנָּם עוד שש שנים ובסך הכל עשרים שנה. גם אז לא אפשר לבן מרצונו להוציא מאצלו את בנותיו ושפחותיהם והילדים שנולדו להם והמקנה והרכוש שצבר יעקב  בפדן ארם, כך נאלץ יעקב ופמליתו לצאת באישון לילה מאצל לבן בהכירו את לבן כרמאי אשר לא יתן לו לצאת מאצלו בדרך מכובדת ורגילה. ואמנם משנודע ללבן דבר יציאת יעקב ופמליתו באישון לילה בְּלָקְחוֹ אתו את רכושו שצבר שם, רדף לבן אחריו והשיגו באמרו ליעקב: מה עשית ותגנב את לבבי ותנהג את בנותי כשבויות חרב למה נחבאת לברוח ותגנב אתי ולא הגדת לי ואשלחך בשמחה ובשירים בתף וכנור (לא/כו,כז) על צורת התנהגות לבן יש פתגם ערבי שאומר: קָם אִל חָרָאמִי עָלָא צְחָאב אִדְּ-דָאר (قام الحرامي على اهل الدار) . בתרגום חפשי: "קם הגנב (בטענות) על בעל הבית". כך נהג  לבן עם יעקב, שענה ללבן בלי חשש: לולי אלהי אבי אלהי אברהם ופחד יצחק היה לי כי עתה ריקם שלחתני.(לא/מב).  כל זה בא ללמדנו שעל האדם להיות חד וחזק מול עושקים וגונבי דעת ולהוקיע מְעַוְתֵי דברי ישרים ומסלפי דברי צדיקים כך נהג יעקב באמרו ללבן: זה עשרים שנה אנכי עמך….טרפה לא הבאתי אליך …גנבתי יום וגנבתי לילה.. (לא/לח,לט,מא) . פרשה זו גם מלמדת שיש לכבד את אלה שעשו ובנו תשתית לעצמאות ישראל וכל אחד מבני עמנו שבא או הובא אליה מקצוות תבל כמעט אל המוכן . זה מלמד שצריך לכבד את אלה שבנו את התשתית בעבודה קשה בבניה בתנאים קשים בחורף ובקיץ ואשר הגנו על הארץ ואפשרו לבאים אחריהם לחיות בה בחרות ובביטחון אף אם לא תמיד בשפע .

בכל אשר נלך נשוב אל הארץ שניתנה לנו על ידי בוראה.  

פרשה זו ממחישה את ראשית התהוותו של עם ישראל, לא בכדי יעקב נקרא "ישראל" כשמו של עם ישראל, להבדיל משמו האישי "יעקב". זה התחיל עוד באברהם שה' שלח אותו אל הארץ לרשת אותה, וזה נמשך ביצחק ונסתים ביעקב. מכאן ואילך מתחילה התהוותו של עם ישראל כעם, לא בכדי נולדו אחד עשר משבטי ישראל בחרן ולא בארץ ישראל,  כי זה אשר עתיד להתרחש אצל עם ישראל. הוא תמיד יהיה קשור בקשר בלתי נראה בטבורו לארץ, אף אם לא נולד בה. יעקב-ישראל ממחיש את הקשר לארץ המובטחת בכל מהלכיו, החל מצאתו לאויר העולם מבטן אמו ולכל אורך הדורות עד ימינו אלה. ללמדך כי השהיה בחוץ לארץ ישראל, תחשב תמיד ארעית, למרות התחושה הסוביקטיבית של האדם, כי הוא אזרח של ארץ אחרת. אם ישראל מתכחש להשתיכותו זו, תמיד ימצאו שונאי ישראל שיזכירו לו זאת ביחסם אליו כאל זר ואם הם מזדהים אתנו הם לרוב עושים זאת כלשון הפתגם "לא מאהבת מרדכי אלא משנאת המן". כל עוד בני עמנו מביאים תועלת לזרים שיושבים בקרבם יזכו ליחס טוב ואהדה, אך הם תמיד יפילו סבת מצוקתם על בני עמנו שיושבים בקרבם. לרוב הם שונאים אותנו ללא סיבה וללא עול בכפינו. ברם בשוב בני עמנו לארץ אבותיו נתקל הוא בהתנגדות עמי ערב שרואים בנו זרים בארץ למרות שהארת נתנה לישראל על ידי הקב"ה, ולמרות כי במסגרת אמונתם שמקורותיה בתורת ישראל בכתב קָדְשָׁם הנקרא "מקרא"-("קוראן בערבית) והן אלה (הנצרים) שרואים בתורה "ברית ישנה" יודעים הם כי אדון עולם הוריש ארץ זו לישראל ככתוב: "כי לו כל "הארץ"(ויקרא כה/כג) לא לכנענים, לא לפלשתים ולא יושבי המדבר, היא של הקב"ה והוא נְתָנָהּ לְיִשְׂרָאֵל. ברם רצה הקב"ה שעם ישראל יזכה בארץ בדרך הקשה , כדי לשמור עליה כי בה שם את כוחו ואונו וכל אשר לו. ועוד יש בפרשה זו רמז ברור שצריך לקים  יחס אחוה בין כל יוצאי שבטי ישראל ואין נפקא מינא אם הם ילדי רחל ושפחתה בלהה או ילדי לאה ושפחתה זלפה התורה מתיחסת לכולם כשוים בני שוים ואין נפקא מינא מה היא דעת של כל אחד מהם. כי כלנו אחים. השויון בין ילדי יעקב מתישב עם דברי חכמינו ז"ל: "כל ישראל ערבים זה לזה" ובלשון עממית אחרת "חברים זה לזה" עליהם לכבד זה את זה, עשיר כעני, חכם כהדיוט, מקים כל המצוות וזה שאיננו מקים כל המצוות (כי בשבתו בארץ ישראל מקים הוא מצות התורה בדרך של ישוב הארץ. היותנו צאצאי יעקב שנולדו מאמהות שונות זו מזו. לא שינה היחוס מעמד כל אחד מאתנו. דברים אלה מקבלים משמעות מיוחדת בימינו אלה  נוכח התהום שנפערה בינינו המסכנת את עצם קיומנו כעם.

חלום יעקב ומשמעו בקורות עמנו

בצאת יעקב  מן הארץ מבאר שבע  אשר הקב"ה הבטיח להורישה לישראל בדרכן לחרן, מתחילה בעית  היציאה מן הארץ כלומר עזיבתה למרות שמדובר תמיד ב"יציאה זמנית", אעשר עד מהרה הופכת לקבועה וזה לא בכונה תחילה, אלא כתהליך שאין מפלט ממנו ליוצא אל מחוץ לארץ ישראל. במקרה זה הפיתוי לעשות טוב להרגשתו ולעצמו והאשליה כי לא יאונה לו כל רע, גובר על ההיגיון ועל אשר למדה ההיסטוריה את עם ישראל.  כי פעם זר לעולם זר, ולא יועיל ליורד לארץכל הטוב שמביא במעשיו על עם הארץ אליה ירד ובה התישב. לפיכך יעקב רואה בחלומו" … סֻלָּם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה" (כח/יב)  לא רק אלא שמלאכים שמלווים אותו ביציאתו מארצו לחרן "עולים ויורדים בו" להקביל פני ה' אשר עמד להתגלות ליעקב למסור לו מסר מפיו הישר אליו, כפי שנהג הקב"ה עם הצדיקים נראה להם בכבודו ובעצמו, "לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף "  להזכיר ליעקב, שכאן הוא מקומו כי "הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך " (כח/יג)  התורה מזהירה אותנו כי מקומו יהי התמיד בארץ בה נולד  וכי יציאתו ארעית ואל  לו לעשותה קבע : "בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמה הזאת"(כח/טו)  זה אשר סלק חששות יעקב מן הירידה מן הארץ. משנתעורר משנתו סימן את המקום שם ישן וחלם חלומו, כ"בית אל", כי שם נגלה עליו האל בצאתו מן הארץ. יעקב גם נדר נדר לאמור: "ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלהים"(כח/כא). כי ידע כי לכשישוב מאצל לבן כלשון רש"י "שלם  מן החטא , ולא למד מתעלולי לבן" רק אז נאמר: וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם (כט/א)  והמקום בו שם יעקב מצבה יהיה בית אלהים אליו הוא שב בתום המשימה. כך חובה על כל אחד מאתנולנהוג בצאתו בשליחות עצמו או בשליחות ציבורית, עליו לחזק עצמו לשוב לארץ ישראל ממנה יצא ואליה ישוב בהשאירו בה עקר הונו ואונו, כי שום ארץ אחרת לא תהיה ארץ בטוחה בעבורו לאורך שנים כארץ ישראל. כל זאת בא לשנן לנו הצורך באהבה ובאחוה ובדבקות בארץ.


לְלַמְּדֵנוּ שֶׁאָח בְּאָחִיו  לא יֵצֵא  אֱלֵי  קְרָב   כִּי  רִיב אָחִים אָסוֹֹן  לְעַמֶּנוּ וּמַעֲשֶׂה נִתְעַב

בַּל  נִתֵּן לַמּוֹט רַגְלֵינוּ וְנֵזְכּוֹֹר  אֲשֶׁר קָרָה   לְלַמְּדֵנוּ שֶׁרַק אַחְדּוּת עַמֶּנוּ תַּצִּילֶנּוּ מִצָּרָה

וְהָעִקָּר  לְהַטּוֹת  אֹזֶן  וּלְהַקְשִׁיב זֶה לָזֶה   כִּי לֹא  תִּצְמַח לָנוּ תְּשׁוּעָה אִם  רַק נִתְחַזֶּה

וְשׁוּב נָשׁוּב נַטִּיל הֶאָשָׁם כְּאָז  בָּעֶרֶב רַב   וְלֹא לָשִׂים יַהֲבֵנוּ בֶּאָדָם אֲשֶׁר  לַעֲפָרוֹ שַׁב

וְכִי  בְּשׁוּבוֹֹ  אֶל  אַדְמָּתוֹֹ יֹאבְדּוּ  עֶשְׁתּוֹֹנוֹֹתָיו

 וּבַּל יְהֵא חָשָׁשׁ בְּלִבֵּנוּ יָקוֹם לוֹֹ אָחֶר תַּחְתָּיו

                                      כִּי זֶה שֶׁהָיָה תָּמִיד  וְזֶה  אֲשֶׁר תּוּעַד וְנִכְתָּב

                                       כֹּל שֶׁצָרִיךְ שֶׁהַמַּנְהִיג  יִנְהַג  בְלִי דֹּפִי וּרְבָב

                                         זֶה שֶנֶּאֱמַר חָבָל עַל מִי שֶׁמֵּת וְאֵינוֹ שַׁב                                                                        

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב telegram
Telegram
שיתוף ב email
Email

כתיבת תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.