פרשת השבוע – צו

עו"ד אברהם הללי - פרשת השבוע
עו"ד אברהם הללי - פרשת השבוע

בס"ד

פרשת השבוע  צו (המקאם נָָוה)
טו' באדר ב'  תשע"ט (23/3/2019)
מאת אברהם הללי עו"ד


שבת שלום, קהל קדוש.

תּוֹרַת הַכֹּהָנִים
לֹא בִּכְדִּי הַתּוֹרָה מוֹרָה  אֶת תּוֹרַת הַקָּרְבָּן
זֹאת  עֲבוֹדַת קדֶׁשׁ  אֲשֶׁר נֶעֱשֶׂית  בַּמִּשְׁכָּן
לֹא עוֹד קָרְבָּן לָאֱלִילים  תַּחַת כֹּל עֵץ רַעֲנָן
כּבַר בַּמִּדְבַּר נִקְבְּעוּ  לַקָרְבָּן סִבָּה עֵת וּזְמָן
כֹּל שּׁוֹמֵר עַל טֹהַר המִּדּוֹת אֵינוֹ חַיָּב קָרְבָּן
לפיכך נִתַּן לְכֹל  קָרְבָּן סִבָּה מועד עֵת וּזְמָן
כְּדִכְתִּיב זוֹ  תּוֹרַת הַחַטָּאת ותּוֹרַת הָאָשָׁם
לָדַעַת שֶׁכֹּל חֵטְא שֶׁנֶּחֱטָא  לְחוֹבָתֵנוּ נִרְשַׁם
לְפִיכַךְ נִמְשְׁחוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו כֹהָנִים לְדוֹרוֹתָם
לְהַקְרִיב את הקָרְבָּנוֹת בַּמִשְׁכָּן בִּשְׁבִיל הָעָם
ולֹא בִּכְדִּי נִצְטַוָּה  אַהֲרֹן לִשְׁפּוֹך דַם הַקָּרְבָּן
כִּי הַדָּם  נֶפֶשׁ הָאָדָם שֶׁלְּמַעֲנוֹ  הָעוֹלָם קַיָם

האם ישראל הקריב קרבנות במדבר

על השאלה הנשאלת, הֲאִם ליוצאי מצרים שהולכים במדבר היה להם קרבן מן החי להקריב אותו?  הלא עליהם נאמר: "עבדים היו אבותינו במצרים", הם רעו צאן ובקר של אדוניהם המצרים כי היו צאנם ובקרם יחד אתם רכוש אדוניהם המצריים, למרות שנאמר כי במכת החושך בני ישראל החזירו לעצמם רכוש שנגזל מהם על ידי המצרים, אין בכך כדי לתרץ יכולם  לקים מצות הקרבת קרבנות מן החי, כל אשר ךקחו בני ישראל מהמצרים במכת החשך היו אלה חפצי ערך שיכלו ליטול עמהם. ספק אם היה לבני ישראל די צאן ובקר להקריב ממנו סוגי הקרבנות שנזכרו בתורה. בפרשנות המסורתית בגמרא – בתלמוד היתה דעה שספק אם בני ישראל הקריבו קרבנות לסוגיהם כתוב אזבמדבר, בעוד  מטלטלים את המשכן ממקום למקום עמם. הספק עולה מפרשנות הפסוק: זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים אשר צוה ה' את משה בהר סיני ביום צַוֹּתוֹ את בני ישראל להקריב את קרבניהם לה' בְּמִדְבַּר סִינָי (ז/לז,לח)  הדגש על "במדבר סיני" לשם הגיע העם בשנה הראשונה ליציאתו ממצרים ושם קבל את התורה. לא נאמר שהקריבו קרבנות שלא במדבר סיני, במשך שלושים ותשע שנים. בתוכחתו שואל הנביא עמוס בתמהה: הזבחים ומנחה הגשתם-לי במדבר ארבעים שנה בית ישראל (עמוס ה/כה). בקש לומר שעבודת ה' איננה מותנית כלל בזבחים ובמנחה. כאמור ספק אם היה לבני ישראל במדבר זבחים ומנחה כקרבנות מן החי. מכאן שקים ספק אם ישראל הקריבו קרבנות במדבר אחרי סיני, כולל קרבן התמיד, כי לא תמיד עמד המשכן על כנו. ידוע כי מיד לאחר  מתן תורה, בנה משה מזבח והעלה עליו קרבן הברית, אלא שזה לא הקרבן לדורות ולפי דעה זו כל הקרבנות לדורות הנזכרים בתורה לא הוחל בישומם, אלא לאחר הכניסה לארץ כנען ולאחר ההתנחלות בה. וזה רק לאחר שהמשכן הוקם שם ועמד במקום קבוע .

הקרבן ומשמעותו – דעת החכמים

הפרשה מַנְחָה אותנו ומביאה לנו תורת הקרבנות תורה שלמה הכוללת תורת הַמִּנְחָה, תורת הָאָשָׁם ותורת הַחַטָּאת. בפרשתנו יש כבלשון ימינו מעין "תדריך" איך תעשה השחיטה של הבהמה או גם התור או היונה מן העוף . התורה גם מלמדת שיש גם קרבן שאיננו מן החי: סולת בלולה בשמן מן הצומח. ולכל קרבן נתנה לו סבה כמנחה המובאת למשכן. לכאורה הכל לפי הענין ולפי מהות הכפרה, קרי המצוה, ובלבד שאלה יעשו בתוך המשכן ובארץ ישראל בתוך המקדש ולא מחוץ למקומות אלה. מטרת הכתוב כפי שכבר נאמר, לא פעם, לבטל את המנהג שדבק בבני ישראל במצרים בהיותם עובדי עבודה זרה,אז הקריבו קרבנות ומנחות לאלילים בכל מקום שנזדמן להם, כפי שנאמר : תחת כל עץ רענן, ועל כל  גבעה. ועוד היחס לקרבנות לא היה אחיד אצל כל הנביאים, גם כאשר הגיע ישראל, "למנוחה כלומר התישב במקום קבוע בארץ וחדל מלנדוד ולנחלה" כשנבנה בית המקדש על הר המוריה. בהפטרה  של פרשת צו (בספר ירמיהו ז/ כא- ח/ג ט/כב-כג) נאמר מפי ירמיהו:  כה אמר ה' צבאות אלהי ישראל עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ (הוסיפו) על זבחיכם ואכלו בשר: כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוֹצִיאִ אִתָם  מארץ מצרים על דברי עולה וזבח . מזה למדים שלמרות שנצטוו להקריב קרבנות הם לא הקריבו.  הקב"ה סעד אותם כפי שזה קבל ביטוי מפי הנביא שדבר מפי אלהים:' "לא עלה רוגזי עליכם" גם אם לא עשיתם  זְבָּחִים וּמְנָחוֹת, לכן נאמר: "ונשלמה פרים שפתינו" ולכן אנחנו אחרי החרבן רק מספרים על הקרבנות  יום יום בתפילת "הקטורת" כתחליף לקרבנות בכך מקימים את הפסוק: וּנְשַלְמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ, בתפילה תמה. כי הרי הקרבנות שהקריבו במקדש נועדו לאכילת בשרם, כשמדובר בבהמה ובאכילה המזון כשמדובר במאפה, זאת וגם כדי לתת לכהנים לאכול ולהתקים בשרתם את העם בקודש שנאמר: הקרבנות נאכלין בכל העיר לכל אדם בכל מאכל ליום ולילה עד חצות, והמורם (המופרש) מהם נֶאֱכַל לַכֹּהָנִים לִנְשֵׁיהֶם וְלִבְנֵיהֶם וּלְעַבְדֵיהֶם. חשוב מכל לדעת שהקרבנות לא מכפרים על עולה שנעשתה במזיד. האדם שחטא בשגגה יכול לתקן דרכו בהחזרת המצב לקדמותו, אם גזל יחזיר הִגְזֵלָה לנגזל. אם הזיק יפצה את הניזוק. אם חלל את הקדש יחזיר עטרה לישנה ויקדש את אשר חִלֵּל. הקרבן לא מתקן את החטאת אלא אם האדם מתקן זאת את עצמו ולא רק בהקרבת הקרבן, על המזיק לפצות את הניזוק ולא די בהקרבת קרבן. ורבי שמעון הצדיק קבע כללים אלה :  על שלשה דברים העולם עומד  על התורה  ועל העבודה ועל גמילות חסדים. לא די בללמוד תורה , צריך לקים את הכתוב בה. הרמב"ם אמר כי חובה לקים שלושת אלה: תורה, עבודה, וגמילות חסדים. והוסיף שלכל ענין זמנו, כשם ששולחן  עומד יציב על ארבע רגלים ופחות יציב על שלוש רגלים ואילו על רגל אחד אין השולחן יכול לעמוד.  כלומר תורה בלי עבודה וגמילות חסדים לא מוציאה ידי חובה.

המתריעים בשער לאלה המתכחשים לטוב שזכו בו.

בני אדם רבים מתנהגים בכפיות טובה, כשמשלמים רעה תחת טובה חמי שעשה עמם חֶסֶד.בני אדם אלא בטוב להם מתחילים לבעוט ועל זה נאמר: "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט, שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ; וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַ עָשָׂהוּ, וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ"(דברים לב15).ירמיהו התיחס לַקָרְבָּנוֹת שבפרשה ואומר לעם : כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציא אֹתָם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח , כי אם את הדבר הזה צויתי אֹתָם לאמור שמעו בקולי והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לעם והלכתם בכל הדרך אשר אצוה אתכם למען ייטב לכם. ולא שמעו …וילכו בְּמֹעֵצוֹת בִּשְרִרוּת לבם הרע .(ירמיהו ז/כא)  הנביא ירמיהו אומר לאדם: אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל גבור בגבורתו ואל יתהלל עשיר בעשרו כי אם בזאת יתהלל המתהלל הַשְכֵל וְיָדֹעַ אותי כי אני ה' עֹשֶׂה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נְאֻם ה'. משמעות רבה יש בדברי הנביא דוקא בימינו אלה, כאשר קמים המבקשים להנהיג את ישראל ומתהדרים בכוחם ובחשיבותם, להראות לפשוטי העם כי בלעדיהם אין קיום או הקיום בסכנה. מתהדרין בשפע שהקב"ה נתן לעמו, ומתרברבין כאנשי ביטחון לא אינם מדברים מדוע אין שלום בארץ וישראל מוסיף לחיות על חרבו. והם מוסיפים להדהדר ולומר: ב'כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂיתי  הַחַיִל הַזֶּה'" ועמך ישראל עוצם עיניו ואוטם אָזְנָיו וגומע דברי הרהב כפי שזה קבל ביטוי בדברי הנביא ישעיהו:  הַשְׁמֵן לֵב הָעָם הַזֶּה וְאָזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע פֶּן יִרְאֶה בְעֵינָיו וּבְאָזְנָיו יִשְׁמָע וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב וְרָפָא לוֹ ולא זכר כי זה אשר ה' עשה לו בצאתו ממצרים. וורוב העם שם בינתו פחותה משל הבהמות שעליהן נאמר: "יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו' יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן". אשרי אדם שיראת ה' בלבו עושה טוב לעמו וטובת הנאה מונע מעצמו . לבסוף יאמר כאן בצאת פורים נתריע נהלל  ונוסיף אלהינו לשבח,  ונעשה ששוב לא  יהיו בנינו קרבנות על המזבח רק ניזק ישיבתנו קבע תמיד ונעשה כל שביכולתנו לשכון כאן בטח באין מחריד ונזהיר ונזכיר ונאמר לעצמנו :

הִנֵּה אָנוּ  אַחֲרֵי נֵס פּוּרִים   וְיֵש עֲדָיִן בְּתוֹכֵנוּ  סְבוּרִים
כִּי הַנֶּס שׁוּב הוּא יִתְרָחֵשׁ   וְשׁוּב הָאוֹר הַחֹשֶׁךְ יְגָרֵשׁ
אֶלָּא שֶׁשּׁוּב לֹא  יִהְיֶה נֶס וּמָתְנָים  צָרִיך עוֹד לְשַׁנֵּס
לָקַחַת אֶת  גּוֹרָלֶנוּ בְּיָדֵינוּ   וְחַיָּבִים אָנוּ לִסְמוֹךְ  עָלֵינוּ
כִּי אוֹיְבֵינוּ הֵם צְמֵאֵי דָם    אֵין בְּעֵינֵיהֶם עֶרֶךְ לְחַיֵּ אָדָם
מְחֻיָּבִים לִהְיוֹת מְאֻחָדִים    רַק בְּכֹחַ מְאֻחָד נְגָרֵשׁ זֵדִים
וְנָשִׁיר  מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי    אַךְ לֹא הַשִּׁיר סִבָּה לְתִקְוָתִי
אָנוּ נִשָּׁאֵר כָּאן  וְכֹל הַזְמָן וְנַזְכִּיר לְצָרֵינוּ אֶת גּוֹרַל הָמָן
רָאוּי לָשׁוּב לַחֲזוֹר וְלאֹמַר    שֶׁבְּעִתּוֹ שָׁם בַּתּוֹרָה אָז נֶאֱמַר
עָדִיף לִהְיוֹת יָשָׁר וְתָמִים   בְּלִי קָרְבָּנוֹת עוֹלוֹת וּזְבָּחִים
לָדַעַת שֶׁלֹּא יְכֻפַּר הַחֶטא    אִם עַל רֹעַ לִבֶּנוֹ לֹא נִשְׁתַלֵּט
זֶה עִקַּר תּוֹרַת הַקָּרְבָּנוֹת    לִהְיוֹת טְהוֹרֵי לֶּב וּנְשָׁמוֹת
גָּם טוֹב לִזְכּוֹר מִדֵּי פַּעַם    אֶת דְּבַר הָחָכְמָה רַב טַעַם
מוֹדֶה וְעוֹזֵב יְרוּחַם.

Facebook
Twitter
WhatsApp
Telegram
Email

כתיבת תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

לקריאה נוספת

פייסבוק

אינסטגרם

טוויטר