״את שמנה, את לא יכולה ללבוש הבגד הזה! תפסיקו. כל התנאים וכל הלחץ גרמו לי לחרדה, בלגן בראש, ובסוף… דיכאון. אבל אני לא רק גוף, אני גם מחשבה! זיהיתי את הבעיה שהתעלמתי ממנה הרבה זמן, והסתכלתי בעיניים חדשות". משפט זה לקוח מתוך תערוכה ייחודית בשם: זה המקום לאוורור, שתוצג באוניברסיטת חיפה ביום האישה הבינלאומי (8.3.23). בתערוכה יוצגו על גבי בדים צילומים של שתים עשרה סטודנטיות ולצידם, בטקסט, החוויות האישיות של הסטודנטיות שמעבירות את הסיפור הייחודי של כל סטודנטית.
12 הסטודנטיות שנבחרו לפרויקט הגיעו מרקעים שונים ומגוונים: רחלי היא סטודנטית חרדית, אמא לתינוק בן שנה; אומאמה היא צעירה מוסלמית מהכפר כבול; ישי היא סטודנטית לעבודה סוציאלית מקהילת יוצאי אתיופיה, אמא לשני ילדים, אנסטסיה עלתה ארצה לפני חמש שנים מאוקראינה אמא לילד, סטודנטית בחוג לשירותי אנוש והתפתחות הילד,נג'ואן סטודנטית לכלכלה. במפגשים המשותפים שיתפו הבנות בחוויות האישיות שלהן, כנשים וכסטודנטיות והופתעו לגלות שעל אף השוני והגיוון הגדול, רבות מהן חוות חוויות דומות. כך למשל, הסטודנטיות האימהות גילו במהרה שהן חולקות את האחריות לא לאחר כדי להספיק לקחת את הילדים מהמסגרות. נושאים אחרים שהיו משותפים לרבות מהן נגעו לדימויי גוף, חששות מאפליה בשוק התעסוקה ועוד.
כדי להעביר את הסיפורים והחוויות שלהן, השתמשו הסטודנטיות בטכניקת ה- Photo Voice, המאפשר למעשה להשמיע קול באמצעות תמונה. כל סטודנטית כתבה טקסט שיעביר את החוויה המרכזית החשובה לה וצילמה תמונה שמשקפת עבורה את החוויה הזו. לאחר מכן הצטלמה כל סטודנטית על רקע התמונה הראשונה, כך שהיא למעשה "נכנסה" לתוך הסיפור שלה עצמה.
את הציטוט עימו פתחנו אמרה אומאמה, סטודנטית בחוג לתקשורת וביתו של ראש המועצה המקומית כבול. "כפר קטן, כולם מכירים את כולם, אבל דמייני לך שאבא שלך הוא ראש המועצה המקומית של הכפר. וגם איש דת! דמיינת? טוב, זה הסיפור שלי", מתחילה אומאמה את סיפורה, המלווה בתמונה של 'זה הסיפור שלי', ״אבא שלך איש דת! למה את לא לובשת חיג'אב? למה את לא מתלבשת כמו האחיות שלך? את חייבת לכבד אבא שלך" בהמשך הטקסט היא מדברת על הביקורת שספגה לאור הדרך בה בחרה להתלבש. ״'את שמנה, את לא יכולה ללבוש הבגד הזה!' תפסיקו. כל התנאים וכל הלחץ גרמו לי לחרדה, בלגן בראש, ובסוף… דיכאון. אבל אני לא רק גוף, אני גם מחשבה! זיהיתי את הבעיה שהתעלמתי ממנה הרבה זמן, והסתכלתי בעיניים חדשות. וכך, מצאתי את אומאמה האמיתית… אני לא מתנצלת שאני שונה, אני לא מתנצלת שאמרתי לא, אני לא מתנצלת על הלבוש שלי, אני לא מתנצלת על היותי אומאמה".
ישי סטודנטית בבית הספר לעבודה סוציאלית השוותה את החוויה שלה כהתקדמות בלתי פוסקת במעלה המדרגות. "אני הולכת קדימה, מתמודדת עם אתגרים ולא נותנת יד לאנשים שרוצים להוריד אותי למטה, אלא עולה מדרגה אחר מדרגה. אין לי בושה להיות אישה. אני אימא עם גאווה גדולה. באתי משם, מאתיופיה, ואני כאן עכשיו. גאה בצבע העור שלי. אני אשת ברזל שיכולה לעשות הכול: עובדת, מגדלת את שני ילדיי וממשיכה ללמוד באוניברסיטה כדי לעשות תואר, להגשים חלום, להתפתח ולהיות דוגמה לאחרים/ות. אני מעודדת נשים לצאת לחיי עצמאות, להגשים את עצמן ולעשות מה שהן אוהבות – מה שעושה להן טוב".
עבור רום, סטודנטית בבית הספר למדעי הפסיכולוגיה, עובדת היותה סטודנטית היא שבירה של סטיגמה. "יש דעה קדומה לגבי נשים באקדמיה: מתאפשר להן ללמוד רק אם הן מסתמכות על מישהו אחר. אני מרגישה שבחיי היום-יום שלי אני מצליחה לשבור את הסטיגמה על נשים… אני מגיעה הביתה, מתיישבת, ותוך כדי שאני לומדת – אני עוד מתעסקת בדברים של העבודה, מנסה להתאפס ולסנכרן בין הדברים".
"בזכות תרומתה של עו"ד שירן בן עזרא ושיתוף הפעולה בין עמותת אחינעם בהובלת דניש ליש, דיקנט הסטודנטים ואגודת הידידים באוניברסיטת חיפה נולד פרויקט מעצים של סטודנטיות צעירות הלומדות באוניברסיטת חיפה. השתתפותן בפרויקט אפשרה להן להשמיע את קולן ולבטא את תחושותיהן כחלק מהחברה הישראלית. לאורך כל שנות פעילותנו בדיקנאט הסטודנטים אנו מקדמים נשים תוך ליווי, הכוונה וסיוע מתוך ראיה חברתית רחבה ורצון להביא לשינוי. בימים אלה, ובמיוחד לקראת ציון יום האישה הבינלאומי, קולן של הנשים הצעירות חייב להישמע. במה זו אפשרה להן לעשות זאת דרך תערוכת התמונות", אמרה פרופ' בתיה אנגל-יגר דיקנית הסטודנטים באוניברסיטת חיפה.
מנחת Photo-Voice: עו"ס רנא סמעאן ג'ובראן
אוצרת: ולריה גסלב
מעצבת: ליאל ח'רעובה
תכנון ובנייה: אלון בר־אל
