מה קרה בקרב סולטן יעקב שהפך אותו ל"מיתוס״

מה קרה בקרב סולטן יעקב שהפך אותו ל"מיתוס" של מלחמת לבנון הראשונה? העובדה שעשרות שנים, שלושת החיילים הוגדרו כנעדרים, גרמה לכך שמדי פעם, בעיקר ביום השנה לקרב התפרסמו ידיעות, כתבות, שמועות על גורלם של שלושת הנעדרים.
בשעה שכולם עסקו בשאלת הנעדרים , לא פורסם בשנים הראשונות מה באמת קרה באותו לילה גורלי בסולטן יעקב. העיתונאי יובל פלג, שהגיע לשלישות גדוד השריון לאחר המלחמה, מצא עצמו יום אחד בשירות מילואים עם קציני הגדוד באזור ג'נין. "סיפור הקרב הציק לי. קראתי עדויות בחוברת שהוציאה החטיבה והשאלות הטרידו אותי" הוא מספר. כעיתונאי הוא ניצל את המילואים לתחקיר בין קציני הגדוד והתברר לו כי היו רבים מביניהם שלא תוחקרו על האירועים בקרב. "מצאתי אנשים שביקשו לדבר, כדי לפרוק את אשר על ליבם".
בשנת 2000, כ-18 שנה אחרי הקרב, פרסם יובל פלג את תחקירו באתר החדשות שלו TIP. תחת הכותרת "הפאשלה של הקרב בסולטן יעקב". לטענתו, "ה"פאשלה" איננה של חיילי וקציני הגדוד, ששלושה מחבריהם : זכריה באומל, יהודה כץ, וצביקה פלדמן, שנשארו בחזקת נעדרים מהקרב, אלא באשמת הדרג הפיקודי העליון שהתחמק מלקבל אחריות.
זכריה באומל, אחד משלושת נעדרי הקרב שלח להוריו גלויה, באמצעות בחורה שפגש בקרית שמונה לפני שנכנס עם חבריו ללבנון. "הכל בסדר, כנראה שלא אגיע הביתה בקרוב". והוא אכן לא שב עד היום.
גדוד המילואים 362.,שהוקם ארבע שנים לפני המלחמה. כלל טנקיסטים יו חיילי ישיבות ההסדר, קצינים ברובם חילוניים. הצירוף הזה הוכיח את עצמו באימונים, בשירות מבצעי ובמלחמה בקרב "סולטן יעקב" בלילה שבין 11 ל-12 ביוני 1982.
אביו של זכריה באומל, שהיה בעל אזרחות אמריקאית, לא הפסיק אפילו יום אחד לחפש מידע על בנו. דניאל גריסרו שהיה שנים, דובר בהתנדבות של עמותת השבויים והנעדרים מספר על "אדם נפלא, שעד לפטירתו, שהפך כל אבן בחיפוש אחר הנעדרים".
גריסרו טוען כי כמה ימים לאחר הקרב נסע טנק מסוג מג"ח ברחובות דמשק ועליו ככל הנראה חיילים ישראלים. שני דיפלומטים ושלושה כתבים זרים העידו שראו זאת. לדבריו אש"ף היה מעורב בפרשה ובשנת 1984 העבירה דיאנה רעייתו הראשונה של מלך ירדן העתק "שעווה" של דיסקית שלמה עם שמו של זכריה באומל. בחלוף כמה שנים כאשר ראש הממשלה המנוח יצחק רבין, דחק בערפאת מסר לו ערפאת חצי דיסקית של זכריה באומל מבלי שידע שישראל מחזיקה בהעתק שלם של הדיסקית. "אם הדיסקית הגיעה לידי ערפאת סימן שהוא ידע משהו על הנעדרים והמידע הזה לא הגיע לידנו" טוען גריסרו.
"הטנק שהוחזר עכשיו הוא תעתוע גדול", טוען גריסרו. במכתב שהעביר לפני שבוע לולדימיר פוטין הוא ביקש מנשיא רוסיה "לעשות מאמץ נוסף ולהביא מידע על הנעדרים". לדבריו " אחרי 34 שנים לא יהיה בהבאת המידע לפגוע בצד זה או אחר שהיה מעורב בקרב. הסיוע שלך בפתרון התעלומה יהיה עזרה הומניטרית למשפחות הנעדרים הממתינות שנים לקבלת מידע על אודות יקיריהם".
מה קרה באותו קרב מפורסם? לטענת ה יובל פלג, בתחקיר שכתב "השאלה המרכזית, היא מדוע הטיל מפקד הגזרה המזרחית בלבנון, האלוף אביגדור בן גל ,יאנוש, על הגדוד את המשימה לתפוס את משולש הדרכים שבעמק, שם שכן הכפר סולטן יעקב. האם האלוף בן גל הורה לתפוס את הרכסים השולטים על הצומת בעזרת אחת החטיבות וסגנו, האלוף אהוד ברק, לימים ראש הממשלה ושר הביטחון, הורה על תפיסת משולש הדרכים, משימה שלדעת אחד הקצינים הבכירים בחטיבה, היו "צריכים להטיל על חטיבה ולא על גדוד".
נקודה נוספת היא העובדה שבבוקרו של יום שישי, עמדה להיכנס לתוקפה הפסקת אש והיה ברור שצה"ל ר לא יספיק להגיע לכביש ביירות – דמשק. למרות זאת, אף אחד לא עצר את התקדמות גדוד 362. בנוסף, למפקדת כוחות צה"ל היה ידוע על לפחות שני גדודים סוריים, הפרוסים במתחם הרכסים שמעל הציר, מבלי שום כוונה לברוח. למרות זאת, הוחלט להסתמך על דיווחים של חטיבה אחרת, שטענה כי הסורים ברחו והשאירו כלים בשטח.
מפקד האוגדה, תת אלוף גיורא לב, קיבל את הפקודה מהאלוף ברק סמוך לשעה שבע בערב. כעבור כחצי שעה, נקרא עירא, המג"ד של גדוד 362 למפקד החטיבה, אל"מ מיקי, וקיבל את הפקודה לנוע על "ציר הפיתולים" צפונה, לכיוון כביש ביירות – דמשק. היעד העיקרי היה להשתלט על משולש הכבישים שמדרום לכפר סולטן יעקוב. הפקודה הייתה לנוע על הציר במהירות, בלילה, מתוך הנחה, שהתבררה אחר כך כמוטעית לחלוטין, שהמערך הסורי באזור התמוטט.
קצין המודיעין של הגדוד , סגן במיל' עירון, סיפר בעדותו שכולם היו בטוחים שהשטח נקי. "אחרי שהמג"ד קיבל את הפקודה מהמח"ט, הוא אסף את הקצינים ליד הטנק שלו. עמדנו עם מפה ופנס כיס, והוא אמר, אנחנו נוסעים לתפוס צומת דרכים, שהשטח נקי, ושלא נירה שמאלה, כי שם נמצאים כוחותינו. אני לא קיבלתי כל מידע מקצין המודיעין של החטיבה על מה שמחכה לנו בשטח".
על היציאה לקרב סיפר אבי ראט, נהג טנק בגדוד: "ביום רביעי בצהרים קיבלנו פקודה: יוצאים למלחמה. התכנסנו לתפילת מנחה מרגשת. כולם באו, חילוניים ודתיים. אחרי התפילה אמרנו בקול את תפילת הדרך ופרקי תהילים. פתאום, התארגנה קבוצה והחלה לרקוד. זה היה ריקוד אמיתי עם כל הנשמה. הסתכלנו אחד על השני, וחשבתי מי מהרוקדים יחיה לאחר המלחמה. שרנו את המנגינה "כל העולם כולו גשר צר מאוד… והעיקר לא לפחד כלל". המשכנו לרקוד, עד שהגיעה הפקודה "נוע" ואז יצאנו לקרב.
סמוך ל-8 בלילה, הגדוד נע על הציר, כשהוא עוקף צומת חשוד. בדרך נתקעו שני טנקים עקב תקלות. סמוך ל – 11 בלילה, הגיע חוד הגדוד לצומת ליד כפר דיניס. המג"ד עירא החל לרדת במדרון לכיוון משולש הדרכים, ואז החלה התופת. שני טנקים נפגעו מיד. מאוחר יותר התברר, כי "המשולש" , שאליו הגיע החלוץ של הגדוד, היה למעשה חלקו הדרומי של מיתחם, שבו ישב קומנדו סורי שניצל את העדיפות הטופוגרפית כדי לפגוע בגדוד הישראלי.
המג"ד עירא נתן פקודה לנוע קדימה. הוא לא ידע שהם נמצאים בלב מיחם סורי. כל כוונתו היתה לצאת מטווח האש . "מצאנו עצמנו מכותרים מכל עבר, חטפנו טילים בעשרות מכל הכיוונים. לקח קצת זמן עד שהבנו בדיוק מהיכן יורים. לא יכולנו לזהות בדיוק אחד את השני" סיפר אבי ראט.
ציר התנועה של הגדוד נחסם בטנקים פגועים. טנקים שניסו לעקוף בחשיכה איבדו זה את זה. פלוגות התערבבו ומפקדים לא ידעו היכן נמצאים החיילים שלהם. ניסיונות לאסוף את הכוחות, לא עלו יפה. "זה היה ממש רע" תיאר המ"פ ניר.
סמוך לחצות מצא עצמו ניר בטנק כשהוא מוקף בכוחות סוריים. "לחמנו מטווח אפס. חיילי חי"ר סוריים הגיעו למרחק שלושה ארבעה מטרים מהטנק. ירינו כמו אקדוחנים כל הלילה. חיכינו שיגיעו קרוב, ורק אז ירינו. פגענו גם במשאית טילים שבערה כל הלילה".
אבי לוסטר, מ"מ באחת הפלוגות "קראתי לאנשים לכינוס אליי .נסענו במהירות קדימה וראינו חיילים סוריים ליד הכביש. ירינו והמשכנו הלאה. אחר כך שלחו אותנו חזרה לחלץ את ניר שנתקע. נסעתי מהר, וחטפתי פגז. הטנק שלי הושבת, כל הצוות קפץ החוצה. שכבנו בחשכה בין הסלעים וחיכינו לכוחותינו. ממש מולנו היה צוות של סורים, מצוידים בטילי "בי-אם-פי" כשראינו אותם, זחלנו למקום אחר.
לקראת אור ראשון התברר המצב הקשה של שרידי הגדוד. אבל הבעיות נמשכו. המח"ט הורה לגדוד אחר לחבור לגדוד הנצור. מפקד אותו הגדוד הקצה למשימה פלוגה. שנתקלה באש סורית , נעצרה ולא ביצעה את המשימה. לאחר כישלון זה נותק הקשר בין גדוד 362 לחטיבה, והגדוד החל לדווח ישירות למפקדת האוגדה.
עירון, קצין המודיעין של הגדוד: "מהרגע הראשון שאמרנו לאוגדה, שיש לנו בעיה, לא האמינו לנו. הם טענו שאנחנו בפניקה. הם גם לא האמינו שאנחנו נמצאים מתחת לסולטן יעקוב. הם לא קלטו את המציאות, ולנו היתה הרגשה, שלאף אחד לא אכפת מאתנו".
השחר האיר, ותנאי הראות היו קשים. קרני השמש סינוורו את צוותי הטנקים, הכוחות הסוריים על הרכסים, החלו לשגר טילים, ארטילריה ופגזי טנקים לעבר הגדוד, שחלקו הקדמי היה מתחת לכפר סולטן יעקוב, כארבעה ק"מ צפונית למשולש הדרכים, וחלקו האחורי היה מפוזר באיור הכפר ההרוס שעל הציר מדרום למשולש הדרכים.
המ"פ ניר "בלילה ירדתי מהטנק, הלכתי ברגל ונתקלתי בסורים. חזרתי לטנק וידעתי, שאם תעלה השמש, אין לנו סיכוי". הוא ביקש סיוע ארטילרי ונכנס למחפורת. "שיחקנו עם הסורים במחבואים. כמעט לא נשארו לנו פגזים. השמש עלתה, והסורים הורידו כוחות עד למרחק 50 מטר מהטנק שלי. הם שלחו ג'יפ עם חוליה וטיל לירות לעברנו. ראיתי את כל ההכנות, וזה היה מפחיד. למזלנו הטיל התפוצץ באוויר".
בחבורת הפיקוד בגדוד התקיימה התייעצות. קצין המודיעין: "שאלתי למה לא נחלץ עצמנו לאחור. המג"ד אמר לי, כי זו תהיה התאבדות. אך כשנוכחנו לדעת, שתגבורת לא תגיע, ושהתחמושת החלה להיגמר, החלה להתגבש ההחלטה, שבכל זאת צריך להיחלץ אחורה". ברגעים הקשים האלה של הקרב הגיע מיכה, הסמ"גד, לטנק של עירא המג"ד ואמר לו, שיש שלוש אפשרויות: "להילחם עד לכדור האחרון, להיכנע או לנסות לעוף אחורה".
החיילים היו עייפים ומותשים לאחר לילה של קרב קשה. אחדים מהם חשבו, שסופם קרוב. לדברי קצין המודיעין רגע המפנה היה, כאשר קצין המבצעים של הגדוד אמר למפקד האוגדה, כי האפשרויות שנותרו הן להיכנע, להתאבד או להיחלץ. "מרגע זה השתנה יחס האוגדה אלינו. הם החלו לקלוט, שהמצב קשה". קצין המבצעים שילם ביוקר על התבטאות זו, ולאחר המלחמה זרקו אותו מהגדוד. "עשו לו עוול גדול" אמר כעבור שנים קצין המודיעין של הגדוד.
סוף סוף החלה הארטילריה של צה"ל להנחית אש כבדה ביותר על המתחם הסורי, בחסות האש החל הגדוד לסגת. הפקודה היתה לעלות על הכביש ולנוע דרומה. הצוותים נכנסו לטנקים סגרו מדפים ופתחו בדהירה מטורפת. "
הסורים שכבו במרחק של 20 מטר מהכביש וירו בכל מי שעבר. כל טנק נמלט לבדו. זה היה סמוך לשעה 9 בבוקר. בראש הטור הדוהר החוצה היה המג"ד. מספר כלים נפגעו בעת המנוסה. "זה לא היה קרב. רצינו רק לצאת מהמקום בחיים", תיאר קצין המודיעין עירון.
ההלם של החיילים שנסו מהתופת הסורית היה כשראו את צה"ל במלוא עוצמתו ממתין ביציאה מהעמק. המ"פ ניר: "פתאום ראינו לפנינו שורות של טנקים. אוגדה שלמה עמדה מסודרת כמו במצעד צבאי. יצאנו מהתופת ולא הבנו מה קורה. למה הצבא הגדול הזה לא בא לסייע לנו". הגדוד שיצא השאיר אחריו בשטח כמה טנקים, מספר נגמשי"ם הרוגים פצועים וכפי שהתברר אחר כך גם נעדרים.
המ"מ אבי לוסטר, נחשב תחילה כנעדר. הוא ואנשי צוותו נטשו את הטנק בלילה והסתתרו בין הכוחות הסוריים. "באור ראשון, הגיע הטנק של זוהר ליפשיץ ז"ל לטנק שלנו. הנהג שלו יצא, הסתכל בתוך הטנק שלנו וראה שהוא נטוש והתחיל לרוץ. הוא הגיע למקום שבו התחבאנו ואמר לי שכולם מתו בתוך הטנק שלו, ושהתותחן יהודה כץ מת לו בידיים. לא הלכתי לבדוק את דבריו וזה מציק לי עד היום, שכן יהודה כץ נחשב לנעדר" העיד לוסטר.
בבוקר החלו לוסטר ואנשי צוותו לטפס במעלה הגבעה, הם נעו בין הכוחות הסוריים, הבחינו בשרידי הגדוד הנמלטים משדה הקרב והמתינו עד שתשתרר דממה. רק בשעות הצהריים החלו להתקדם לעבר כוחות צה"ל. "התקרבנו כשאנחנו מנפנפים בטליתות וצועקים שלא יירו בנו" העיד המ"מ ביום שישי בשעה 9 בבוקר , דיווח האלוף בן גל, כי הגדוד יצא מהכיתור, וכי נשארו מאחור רק שלושה טנקים שרופים, וכל האנשים חולצו. היה זה דיווח אופטימי ולא מדויק. מאוחר יותר התבררה התמונה האמיתית: 6 חיילים נעדרים נותרו בשטח.
כעבור שנה הוחזר אחד הנעדרים, אריאל ליברמן. כעבור שנתיים הוחזר גם חזי שי והוחזרה גופתו של זוהר ליפשיץ. שלושה נותרו בחזקת נעדרים. זכריה באומל, וצבי פלדמן, שהיו כאמור בצוות הטנק יחד עם חזי שי, והתותחן יהודה כץ, שהיה בטנק של סגן זוהר ליפשיץ ז"ל.