שבת שלום קהל קדוש                      

לִזְרוֹעַ זִרְעֵי אַחְוָה

סִיֵּם  בָּחַיָּה וּבַבְּהֱמָה וְהָעוֹף וְהִתְחִיל בָּאָדָם

לֶאֱמוֹר הָחַיָּה וְהַבֶּהֱמָה קַדְמוּ לָאָדָם בָּעוֹלָם

וְשֶׁלּאֹ כִּבְחַיָּה וּבַבֶּהֱמָה יֶשׁ טָמֵא וְיֶשׁ טָהוֹר

בְּהִוָּלְד  נִצְטַוָּה הָאָדָם  עַל  טָהֳרָתוֹ  לִשְׁמוֹר

הָאָדָם נִצְטַוָּה  לִשְׁמוֹר עַל כְּלֶלֵי  הִתְנַהֲגוּת

כִּי בִּיצִרָתוֹ הַטָּהֳרָה עִקָּר גָּם נִכֶּרֶת בָּאֵיכוּת

וּבִיצִירָתוֹ  שֻׁתָּפִים אָבִיו וְאִמּוֹ וּבוֹרֵא עוֹלָם

שֶׁנּוֹתְנִים לַיִּלּוֹד גּוּף וְנֶפֶשׁ לִחְיוֹת כְּבֶן אָדָם

וּבְסָמוּךְ לְהִוָּלֵד הָאָדָם  נִקְבַּע  דִין  הַמְּצוֹרַע

שֶּמִּטִּבְעוֹ לֹא יָכֹל אָדָם לְהִמָּנַע מִלְשׁוֹן הָרָע

גָּם מְהרְהוּרֵי חֵטְא הָאָדָם מִזֶּה אֵינֶנּוּ נִמְנַע

מַזִּיק  לְזֻלָּתוֹ  וְגָם לְהִרְהוּרֵי לִבּוֹ  לֹא נִשְׁמַע

וְהָאָדַם לֹא לָמַד מְנִסְיוֹן הֶעָבָר וְחָזַר לְסוּרוֹ

זָרַע שִׂנְאַת  אָחִים בְּשִׂים עַצְמוֹ יָחִיד בְּדוֹרוֹ

וְלֹא זָכַר מְנַיִן בָא וּלְאָן עָתִיד לָלֶכֶת בּדְמָמָה

אֶל עָפָר הַאֲדָמָה בְּהַחֲזִירוֹ לְבוֹרְאוֹ הַנֶּשָׁמָה

וְהָיָה כְּלֹא הָיָה מִתַּחַת לַחַמָּה

הקשר בין הפרשות תזריע ומצורע

הטהרה היא הקשר המקשר בין שתי הפרשות וזאת בנוסף לסיבה של תֵּאוּם מספר הפרשות למספר השבועות בשנה, בעיקר כאשר השנה לא מְעֻבֶּרֶת, יש גם קשר בנושא המשותף בפרשות אלה, שבשתיהן מדובר על טהרה , הן בטהרת הגוף והן בטהרת הנפש-הנשמה (טו/כה) ׃ החובה לקים מצות עשה והמנעות ממצות עשה ולא תעשה  עוד בטרם ניתנה תורה לישראל בתקופת נח לכן נקראות הן: שבע מצוות בני נח – מצוות שעל פי מסורת חז"ל, נצטוו עליהן הגויים, להבדיל מתרי"ג המצוות שנצטוו עליהן בני ישראל בשש מצוות כבר נצטווה אדם הראשון, והשביעית, איסור אבר מן החי, ניתנה לנח ולבניו לאחר המבול, עת הותר להם, לראשונה, להמית בעלי חיים לצורך אכילתם. ולדעת רש"י, אִסּוּר אבר מן החי ניתן גם לאדם הראשון.  לאחר מתן תורה נקבע לגבי "הַגֶּר" -"הזר" בתוכנו ושאינו בן ברית אם הוא מקים שבע מצות בני נח , יכול הוא לזכות ליחס שניתן לגר שאינו עובד אלילים ליתום ולאלמנה. הענין הבולט בפרשות אלה הוא טהרת הגוף שמשפיעה גם על טהרת הנפש. כאשר בפרשת תזריע הדגש הוא על טהרת האשה בהביאה לעולם בן או בת.למרות הִטָּמֵא האשה הרי זה נובע מקיום מצות פרו ורבו, כל שצריך לשמור על טהרת הגוף ולהימנע ממגע עם אדם אחר לפרקי זמן שנקבעו שם ואשר נתבררו כי הם תקופה הדרושה לטהרת היולדת. מיד עובר הכתוב להתיחס לאדם (כולל אשה), זאת כאשר מתגלה נגע בעור בשרו של אדם זה הופכו לנגוע בצרעת, אשר הכהן הגדול בודק וקובע אם מדובר בצרעת ואם כן שם אותו ב"הסגר" שבעה ימים (בימינו קראנו לזה "סגר") כל הכונה להרחיקו מן הצבור ולמנוע הדבקות אנשי מחנה ישראל.  למרות שמדובר במחלת עור התורה רואה בסַּפַּחַת תופעה של מחלת עור שהתורה מיחסת אותה לאמירת "לשון הרע". זאת מצאנו קורה במרים הנביאה שם נאמר: ותדבר מרים ואהרן במשה על אודות האשה הכושית אשר לקח כי אשה כושית לקח (במדבר, יב,א-ב( ונענשה בצרעת. המחשבההזדונית של איש על רעיהו או אשה על רעותה, גורמת לנגע בעור. ויש הסבורים כי התורה הקדימה בפרשת שמיני בסימה את הפרשה שם בפרק שלם על החיה הטהורה ועל החיה הטמאה ועל האסור והמותר באכילה מן החיות על ידי האדם. בכך רמזה התורה לאדם, בל יאמר אני ואפסי עוד (אפס משמעו אַיִן) (ישעיהו מז ח) הקב"ה הקדים בריאת  החיה העוף והדגה והרמס את בריאת האדם, כאומר לאדם בל יתהדר ויאמר אין עוד מלבדי, ביטוי של גאווה ואנוכיות ויוהרה שנובעה מעוות בחשיבה : אָמַר רַבִּי שִׂמְלַאי אֲמוֹרָא כי הוקדמה בריאת החיה הבהמה והעוף על פני האדם שיש ביניהם טהורים ויש ביניהם טמאים ויש בכך משום אמירה לאדם  אף על פי כן יציר כפיו של הקב"ה הם כאדם בהבדל אחד: סוף אדם למיתה וסוף בהמה לשחיטה. וכי "אין ח'ליף שאין לו תחליף" (خليفه) "יורש עצר" או מלך.

משמעות הטמאה והטהרה בתורה

כאן מתחילה התורה בדבר טָהֳרָת האשה בלידתה בן או בת שנאמר: אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא.(יב/ב) חשוב להתרכז במושגים "טֻמְאָה וְטָהֳרָה", שבפרשה . כי טבע האדם או האשה טהורים הם.  התהליך כפי שמובא בפרשה הוא מצב של טֻמְאָה כפי שנאמר : עקב כי תזריע אשה וילדה היא עוברת ממצב של טָהֳרָה לְטֻמְאָה מבלי לפגוע באפיה ובטיבה ובעצם היותה אשה נקיה מרבב, הטומאה הוא תהליך או זמן לריפוי מחולי שאין מנוס ממנו אצל האשה בלדתה. בהטמאה  האשה בלידתה מצב בעלה הנטמא בטעות ממנה טוב מכהן הנטמא במגעו עם המת, לאשה נקבע זמן של התבודדות בהביאה  חיים לעולם. וכבר נאמר שסמיכות הפרשות נועד ללמד כי תאור הטמא והטהור בחיה כמו באדם, אינו אלא תאור מצב בו נמצאים. ואין בכך משום פגיעה באישיות האדם או בתדמית החיה , כנפשות חיות אשר הקב"ה בראן לקים את העולם.  כי הרי הסוס, הגמל והחמור ערכם הקיומי רב לתועלת האדם, והם מוגדרים כחיה טמאה בעוד הפרה, השור והתאו העוף והדגה שגם ערכם הקיומי הוא לתועלת האדם ולהנאתו הוגדרו בחלקן "טהורות" ובחלקם טמאות . מכאן הגדרת האשה טמאה או טהורה  נועדה רק לארוע ולזמן מוגדר לבל יאמר הדם אני ואפסי עוד כי הרי החיה והבהמה והיתוש והשלשול נבראו לפניו, מה לו להתרברב?.  המצב שבו תמצא האשה אחרי לידתה בניתוק ממגע עם בעלה בהיותה במצב "נִדָּה", דהיינו במצב "בִּדּוּד" , כי הרי משך הבידוד נועד לאפשר לה להתאושש ולחזור לאיתנה שנאמר: וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא: (יב/ג)  בסיום ימי "דְּוֹתָהּ" (ימי נדתה ימי זוב הדם ממנה) .על אף היותה אסורה במגע עם בעלה, הרי היא מיניקה את הילוד ומחזיקה בו והוא לא נטמא. הרמב"ם חזר וקבע כי צריך לנהוג כפי שהכתוב קובע לא להוסיף ולא לגרוע ממנו, כי הכלל הוא שאין לעשות דבר כמצוה, אלא אם המצוה נכתבה במפורש כמצוה שחובה לקימה, שנאמר, אל תוסיף ואל תגרע ממנו, ככתוב : זה ראה וקדש. 

ברית המילה לטהרת האדם בישראל  

הדברים המובאים תחת כותרת זו כבר נאמרו וחשוב לשננם אל מול אלה שמתנגדים לברית "המילה" ולא דוקא מפני שהם כלולים בהגדרה עם אלה ש"אינם מקימים מצוות" , התנגדותם לכך של אלה היא מטעמים אידיאולוגיים. זה מחייב התיחסות פעם או פעמים נוספות כדי להבהיר משמעות ברית המילה שבשפה הערבית נקרא "טְהוּר" דהיינו "הטהרות".  לא בכדי דבר ההטהרות בקרב העם חוזרת ומודגשת . תחילה בפרשת תזריע כולל בפרשה תזריע עצמה ובהמשך בפרשת מצורע. כי הרי העם שיצא ממצרים חי בצותא וחש ורואה את המתרחש במחנה לרבות רואה את האשה ההרה ויולדת וחשה "נגועה" ולאו דוקא נגועה גופנית אלא נגועה נפשית והפרשה מתארת את מצב האשה בהסבר גם בגימטריה שמתארת נגע צרעת ואת ה"מצורע" כמי ש-"מָצוּי בָּרָע" ובשינוי סדר האותיות של המושג "צרעת" גם כמי שנמצא ב"עֵת צָרָה" וכי "נֶגַע" זה בשינוי סדר האותיותמבטא אָבְדָּן ה"עֹנֶג". כל זה מביא להרחקת הנגוע בנגע צרעת על ידי הכהן הגדול דאז אל מחוץ למחנה. הנגוע בצרעת השפעתו על סביבתו קשה. זה גם מסביר מדוע היולדת הנגועה בְּטֻמְאָה צריכה להיות מתבודדת לזמן קצוב, כשם שנגוע בצרעת המחנה מורחק אל מחוץ למחנה מושבו עד הטהרו כליל , כדי למנוע הדבקות ממנו בצרעת ובלשון ימינו כפי שכבר דובר על כך במהלך ראשית השנה שחלפה בהתפשטות "נגיף" מְדַבֵּק שהדביק אוכלסית העולם כולל ישראל . על זה נתן לאמר לו עמי שומע לי ובדרכי יהלכו כי אז אויביהם אכניע כולל "הנגיף" ועל צריהם אשית ידי. זה אכן מלמד מדוע דרוש בדוד , לא לטובת הנגוע , אלא לטובת   הבא אתו במגע. כל שצריך לקים את אשר צותה התורה וכאן מנהיגי האומה ונשמרתם מאד לנפשותיכם.

לְסִבָּה טוֹבָה נִבְרָא הָעוֹלָם לְקַיֵּם  בּוֹ חַיּיִם

כֹּל שֶׁצָרִיךְ לְחַיִּים טוֹבִים נֶטֶל  קָל לְהָרִים

לִהְיוֹת חָבִיב  לַזֻּלָּת  כְּדֵי לזְכֹּות בְּחַיּי  נֹעָם

וְלִזְכּוֹר כִּי אתָּה וְזֻלָּתְךָ  בְיַחַד מְהָוִים הָעָם

עָם אֲשֶׁר לֹא לְבָדָד יִשְׂכּוֹן וּבַגּוֹיִים יִתְחַשַּׁב

כִּי רַק בּוֹרֵא עוֹלָם קַָּים וְאָדָם לאֲדָמָה שַׁב

הַמַּרְבֶּה טוֹב וּמַרְבֶּה שִׂמְחָה  נֶהֱנֶה וְמְהַנֶּה

וְהַמְרֶּבה עַצְבּוּת יִיגַע וְיַעֲתוֹר וה' לֹא יַעֲנֶה

אָדָם זְכוֹר זֹאת אַתָּה כִי אֵינְךָ לְבַדְךָ בָּעוֹלָם

אִם תִּתֵּן וְתוֹשִׁיט כָּתֶף יִיטב לְךָ בְּיוֹם נֶעֱלַם

אָזי מָהֵר וַעֲשֶה טוֹב  וּבקַשׁ שָלוֹם  וְרדְפֵהוּ

תִּזְכֶּה לִבְרָכָה וּתְהִלָה וְשָׂכָר טוֹב אֵין כָּמוֹהוּ

כִּי כַךְ הָאָדָם מְזַכֶּה וָה' מְזַכֵּהוּ

The post פרשות השבוע תזריע – מצורע appeared first on פוזיציה!.

טָהֳרַת הַגּוּף וְהַנֶּפֶשׁ 

הַחֹק כְּקַו גְּבוּל הָחוֹסֵם  מַעֲבָר אֶל הַשֶּׁקֶר

אַךְ יֵשׁ הַמֵּפִיר חֹק וּמִתְפָּאֵר וּבְכַךְ מִתְהַדֵּר

וכְּשֶׁהַשֶּׁקֶר פּוֹשֶׂה יִפְשֶׂה כְּמו ֹסַפַּחַת בָּעוֹר

וְטִבְעוֹ לִפְרוֹחַ  וְדָבֹק יִדְבַּק בְּאֵין כֹל מַעֲצוֹר

לֹא לַשַּׁוְא נִצְטַוֵּינוּ לְהִזָּהֵר וְלִזְכּוֹר

לֹא בִּכְדִּי יֵהֵא נִשָׂכַּר כֹל מְקַיֵּם חֹק תָּמִים

וְכִי הַמֵּפֵר חֹק סוֹפוֹ  לְהָנִיב פְּרִי בְּאוּשִׁים

כִּי עַל כֵּן נִסְמְכוּ  פְּרָשׁוֹת  תַּזְרִיעַ לִמְצוֹרַע

כְּדֵי לְהַתְרִיעַ לְבַל נַזְרִיעַ  בְּיוֹדְעִין זֶרַע רַע

וּלְהָסִיר מִגּוּפֶנוּ  עָרְלָה בְּמֻדַּע

הִזָּהֵר לְךָ יִשְׂרָאֵל פֶּן תִּתְהַלַּל וְתָרוּם רוּחֲךָ

                                      לְבַל יֵצֵא  עָתָק מִפִּיךָ  תַּחַת  אֱמֶת  נְכוֹחָה  *(עָתָק =גַאֲוָה (שמואל א פרק ב פסוק ג )

כִּי נִצְטַוָּה  יִשְׂרָאֵל  בְּבוֹאוֹ  לָאָרֶץ לְרִשְתָהּ

לְטָהֵר אוֹתָהּ  מִכֹּל הָאֱלִילוּת שֶׁבָּה הָיְתָה

וּלְהַשְׁתִּית בָּהּ רַק אֱמוּנָה זַכָּה

אֶלֶּה הֵם הַכְּלָלִים  בְּתַזְרִיעַ ומְצֹרָע שֶׁנֵּדַע

לְטָהֵר וּלְהִטָּהֵר וּלְהַרְחִיק  הָרָע הַמְּצוֹרַע

הַטָּהָרָה בְּחִינַת נֶטֶל  אֲשֶׁר עָלֵינוּ לְהָרִים

כִּי הַנֶּגַע כְּמוֹ כֶּתֶם שָׁחוֹר כְּבַשֶּׁלֶג בְּהָרִים

וּבְהֲסָרַתוֹ מְהַנֶּגַע תַחְלִים

חובה לקים חוק שחוקק כהלכה

משמעות קיום החוק לא כל שכן חֻקָּה בולטת בשתי הפרשות המחוברות לרוב. הבולט בשתי הפרשות, הצוויים הרבים שנראים מוזרים ולא מובנם דים, אף עלפי כן אינו רשאים להרהר אחריהם, מבלי לדעת לְמָה נועדו ולמה נתנם לנו אותם האל בעוד ישראל במדבר. כבר דֻּבַּר ב"איוב" על משמעות המלה חֹק פעמים רבות  במשמעות גבול או קו חוסם את הים מהציף את היבשה, שנאמר: חֹק חָג על פני המים (איוב כו/טז). ומצאנו גם נאמר בתורה: שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ (שמות/טו/כה ׃ כך גם החק כלפי האדם הוא הושָׂם שלא לעבור אל האסור זה גם דומה לקו התחתון של הָאֹפֶק הָעָגוֹל שמעבר לו שורר חושך. מתברר כי גם אם החוק לא כל כך מובנת סבת חקיקתו, יש לקימו. שאלה זו העסיקה רבים וחכמים ובכללם הרמב"ם שהוא היה לישראל בתקופתו "מורה נבוכים" שאמר, בגלל שמדובר באירוע היסטורי בעת חקיקת החק חובה לקימו. כי הרי עוד בטרם נתנה תורה לישראל בימי נודעו לדור ההוא שבע מצוות שמי שמקיים אותם קים את חובתו ומאוחר יותר הם שמשו להכרה בנספח לישראל כְּגֵר. אחד האסורים בדבר אסור אכילת אבר מן החי. אלא שאנו מקימים איסור זה לא בגלל שנודע בימי נח , אלא מפני שהתורה אסרה זאת בסיני. כך גם בענין אכילת "גיד הנשה", קיום חוק זה לא מפני שיעקב נפגע בו במאבקו עם המלאך, אלא מפני שהתורה קבעה שיש לסלק או לנקר את גיד הנשה מהבשר להתרת אכילת הבשר. אותו דבר גם לגבי מצות המילה החוזרת בפרשת תזריע , אנו מקימים אותה לא מפני שאברהם  נצטוה אז לְהִמּוֹל בְּשַׁר עָרְלָתוֹ שלו ושל יצחק בנו, אלא מפני שהתורה קבעה זאת כחק בל יעבור. מכאן כשהרבון מחוקק חוק, במהלך חקיקתו אפשר להסכים או להתנגד לו, אך משנתקבל הוא מחיב ואין מהרהרים אחריו.

בריאת החיה קדמה לבריאת האדם

בסוף פרשת שמיני מצאנו פרק שלם על החיה הטהורה ועל החיה הטמאה ועל האסור והמותר באכילה מן החיות על ידי האדם. כי הרי הן נבראו לשרת את האדם, לכן בבריאה הקדים הקב"ה בריאת החיה העוף והדגה והרמס לפני בריאת האדם על זה אָמַר רַבִּי שִׂמְלַאי אֲמוֹרָא כי הוקדמה בריאת החיה הבהמה והעוף על פני האדם ובכך גם הקדימה התורה את האיסור והמותר באכילתם. האם יש בכך משום אמירה לאדם כי כל חי ובכלל זה החיה והבהמה והעוף, הם יציר כפיו של הקב"ה וכי יש ביניהם טהורים לנו ויש ביניהם טמאים לנו ואף על פי כן אין טֻמְאָה או טָהֳרָה מצויה בהם. כי הם יציר כפיו, צריך אם כן להתיחס לחיה ולבהמה כאל חי שקיומו וסיום חייו קבועים עוד מימי בראשית שנאמר: סוף אדם למיתה וסוף בהמה לשחיטה. מיד בהמשך מביאה התורה את דבר טָהֳרָת האשה אחרי לידתה וטֻמְאָתָּהּ שנאמר: אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא.(יב/ב) נתרכז הפעם במושגים "טֻמְאָה וְטָהֳרָה", כי בכך מתחילה פרשת כי תזריע אשה וילדה מתהוה מצב טֻמְאָה ומצב "טָהֳרָה". מצבים אלה נועדו לקבוע הקשר הפיזי של האשה אל בעלה כשם ומצבה טוב יותר ממצבו של כהן שנטמא במגעו עם המת, לאשה נקבע זמן והיא נטהרת שוב ואילו הכהן  לא נטהר מאליו אלא חיב להטהר  גם ההגדרה של החיה כטמאה או טהרה, לא נועדה אלא במב שעושה האדם  בהם, כי הרי הסוס, הגמל והחמור ערכם הקיומי רב לתועלת האדם, הוגדרו הם כחיה טמאה בעוד הפרה, השור והתאו העוף והדגה שגם ערכם הקיומי הוא לתועלת האדם ולהנאתו , בחלקם הוגדרו "טהורות" ובחלקם טמאות . מכאן הגדרת האשה טמאה או טהורה  נועדה רק לארוע ולזמן לגבי מעמדו של האדם נאמר בל יאֹמַר: אני ואפסי עוד, על זה אומרים לו: הרי החיה ובהמה והיתוש והשלשול נבראו לפניך, מה לך שתתרברב?. לא בכדי נסמכה שמיני  לפרשות תזריע ומצורע. בתזריע  כאמור מדובר באשה שמביאה בן או בת לעולם, חויבה בניתוק מגע עם בעלה בהיותה במצב נִדָּה, כלומר הנתקות  או "בִּדּוּד" כבמושגי ימינו, כפי שנאמר:וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא: (יב/ג) הַנִּדָּה או הבידוד נועדו לאפשר ליולדת לחזור לאיתנה, בסיום ימי "דְּוֹתָהּ" (ימי זיבת הדם ממנה) . גם יש שוני בהולדת בן ימי בדודה קצר משל הולדת בת. בבן גם נצטותה ביום  השמיני לָמוֹל אותו, כפי שעשתה צפורה אשת משה ו"מלה" את בניה בעצמה, לא משה עשה זאת. ובהולדת בת ימי דותה-בִּדּוּדה ארוךיותר.  ההתרחקות וההבדלות של האשה אחרי לידתה דרושים לאשה, כדי שתשוב לאיתנה .  על צוויים אלה בקשר לאשה חזר הרמב"ם על העיקרון שאין לעשות דבר כמצוה, אלא אם זו נכתבה במפורש כמצוה שיש לקימה, כי נאמר, אל תוסיף ואל תגרע ממנו. ובאשר לאמירה "תטמא"  אין בכך ציון שלילי כי הרי האשה מיניקה את הנולדים לה ולא מטמאה אותם, אמירה זו אינה אלא תאור מצבה הגופני ויש הבדל בתקופת הַנִּדָּה כשזה לבן שהוא קצר יותר מתקופת נדתה בבת, זה שנאמר: זה ראה וקדש. 

בְּרִיאוּת האדם קודמת לכל   

הדגש בפרשות אלה הוא על בְּרִיאוּתוֹ של האדם מישראל בתוך מחנה אז בהליכה במדבר. זה התחיל בכתוב בסוף שמיני בכל הנוגע למותר ולאסור באכילה מן הבהמה, העוף והדגה, ועובר אל פרשותינו תזריע ומצורע שלפי תוכנן עוסקות בבריאות האדם החי בקרב עמו במחנה, בריאותו חשובה לו וגם לבריאות הכלל. זה הדבר שמעסיק אותנו ואת העולם כֻּלּוֹ בימינו. עד כמה זה מפליא שהנגיף קרונה ו"המלחמה בו, מתרחשים בתקופה שמיני, תזריע ומצורע והוא גם תוצאה מעטלף ושרצים אחרים. ככל שידיעות אלה נכונות, נראה כי זה עולה בקנה אחד עם האמור בפרשות אלה שמתחילות במותר ובאסור באכילה מן החי ובהרחקת הנגוע ובטהרתו והחזרתו לתוך עמו. האבחנה בין טהור וטמא לא במשעות השלישית אלא היא טהורה לכם או טמאה לכם. האמירה לא מעלה ולא מורידה מממהותן וחשיבותן של החיות שנבראו למען האדם. הגדרה טמא או טהור כאן  היא אבחנה לחיה שנועדה למאכל אדם המוגדארת כ"טהורה" לבין שאסורה באכילה שנקראת טמאה היא.  לגבי האשה בתזריע מדובר ביחסים שבינה לבין בעלה בעקבות לידתה. הגדרתה "טמאה" לא מוריד מכשרותה דבר כאשה ואם שמגדלת ילדיה ומחנכת אותם. כשם שכהן מטמא במגעו או בהמצאת במחיצת אך אין הוא ראוי כאדם וגם המת המטמא בחייו היה כשר וטהור כך גם לגבי האשה הגדרתה טהורה או טמאה אינו אלא ענין מצב נתון וקצוב בלידתה ואחריה. ואין בכך משום פגיעה וזה למשך דּוֹתָהּ (טֻמְאֲתָהּ) שנמשכים שבעה ימים אחרי לֶדְתָּה בן כשביום השמיני מָלָה אותו.לא בכדי "המילה" נקראת בערבית "טְהוּר" כלומר "הטהרות" וארבעה עשר ימים בְּלֶדְתָּה בת. גם הלוקה בצרעת נטמא בליקוי גופני. רואים בכך ליקוי נפשי. נמצא בגימטריה או בסימטריה לגבי:"מצורע" כ-"מָצוּי בָּרָע" ובשינוי סדר האותיות של ה"צרעת" – "עֵת צָרָה" וב"נֶגַע" נטילת "עֹנֶג". חז"ל, לא די אלא נקשרה תופעת הצרעת ב- לשון הרע, ושפיכות דמים, ושבועת שוא  וגילוי עריות, וגסות רוח  וגזל, וצרות עין(ערכין ט"ז) העובר על אלה מקומו מחוץ למחנה, בלשון ימינו ב"בִּדּוּד" למניעת הדבקת אחרים בנגיף הַמְדַּבֵּק. נראה כי הנגיף המדבק מחיב "בּדּוּד" הנגוע מחוץ למחנה יהא מושבו, כך שהנגוע איננו בא בקהל עם לטובתו ולטובת זולתו, כי הרי נצטוינו: ונשמרתם מאד לנפשותיכם. ובמקביל טובי מדענינועושים הכל ,לא בשיטת הגימטריה  או הסימטריה למציאת בדרך מדעית.חסון להתגברות על הנגיף.

הָעוֹלָם נִבְרָא לְמַעַן  הָאָדָם וְזֹאת סִבָּה  טוֹבָה

בָּרָא אֱלֹהִים גָּם אֶת הָאָדָם וְנָטַע בְלִבּוֹ אַהֲבָה

וְשַׂם בְּלִבּוֹ  גם  תְּבוּנָה  לְהַבְחִין  בֵּין טוֹב וְרַע

וּבְגַן עֶדֶן שָׁם אֶת עֵץ  הַדַּעַת טוֹב  וָרָע לוֹ נָטַע

והאדם אָכַל בְּאִסּוּר מִפִּרְיוֹ וְאֶת חַוָּה יָדַע

הִנֶּה מֵרֵאשִית הַבְּרִיאָה כְּבַר לֹא הָיָה קָשׁוּב

הָלַך אַחַר תַּאֲוָתוֹ וְלֹא רָאָה הַצָּו כְּדָבָר חָשׁוּב

זֶה הָיָה אָז עוֹד בַּבְּרִיאָה וְזֶה אֲשֶׁר שׁוּב קָרָה

כשֶּנִצְטַוָּה שׁוּב  לְהַבְדִיל בֵּין טֻמְאָה לְטָהֳרָה

וְשׁוּב הֶאָדָם הֵפֵר וְהַגָּרוּעַ מִכֹּל אָז קָרָה

נִדָה בְלִי מִדָה וַּמַּגָּע לֹא מָנַע הֵפֵר שׁוּב וָשׁוּב

וְלֹא  זָכַר כִּי בְּבוֹא יוֹמוֹ  בְּחֶטְאוֹ  לֶעָפָר יָשׁוּב

וְלֹא יַעֲמוֹד לוֹ כְּבוֹדוֹ לְעֶזְרוֹ סוֹפוֹ כְּכֹל הָאָדָם

וְהַצְנַע לֶכֶת וְאַל תִּתְנַשֵׂא  כְּאָדָם מוּרַם מֵעָם

זֶה אֲשֶׁר נִצְטַּוָּה הֶאָדָם מְאָז ומְעוֹלָם.

The post פרשות השבוע תזריע – מצורע appeared first on פוזיציה!.