בס"ד
פרשת השבוע כי תשא (המקאם חג'אז)
י"ח באדר א' תשע"ט (23/2/2019 )
מאת אברהם הללי עו"ד
שבת שלום קהל קדוש
הַתּוֹרָה וְהָעֶגֶל
נִתְנָה לְיִשְׂרָאֵל הַתּוֹרָה בְּהַר סִינַי
וְהָיָה אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל אֵל שַּׁדָּי
וּבְדִבּוּר אֶחַד אָמַר ה' כֹּל הַעֲשֶׂרֶת
וּמֹשֶׁה עָמַד בְּסִינַי עַל הַמִּשְׁמֶרֶת
וְהֵחֵלוּ לְהַקְטִיר לה' קְטֹרֶת
מִזְבְחוֹת הָאֱלִילִים הָעָם נִתֵּץ וְשִׁבֵּר
כְּמִצְוַת ה' כַּאֲשֶׁר בְּסִינַי אֱלָיו דִּבֵּר
אַךְ לֹא חָלַף זְמָן וְנִשְׁכְּחוּ מִצְוֹת אֵל
וְשַׁב הָעָם לְסוּרוֹ וְשֵׁם הַשֵׁם חִלֵּל
עָשָׂה עֶגֶל וְאֱלָיו הִתְפַּלֵּל
הָעָם שֶׁחָטָא נִגַּף בְּשָׁכְחוֹ מָהֵר אֱלֹהָיו
גָּם אָז מֹשֶׁה הַנִּבְגַּד בִּקֵּש רַחֲמִים עָלָיו
וְקָרָא לָעָם מִי לָה' אֱלַי לַעֲנוֹשׁ כֹּל חַטָּא
וְעָלָה שׁוּב לָהַר סִינַי וְהָעָם נִשְׁאַר מָטָה
לְכַפֵּר עַל מְבַקְשֵׁי חֲרָטָה
דָּבָר זֶה חוֹזֵר חֲלִילָה וְחֵטְא חֵטְא בְּעִתּוֹ
קָרָה אָז בַּמִּדְבַּר וְגָם בִּכְנַעַן אֶרֶץ נַחֲלָתוֹ
בְּרַם לֹא זָנַח בְּמוֹלַדְתּוֹ תִּקְוָתוֹ לְשָׁלוֹם
וְאוֹמֵר הָעָם שִׂים שָׁלֹום וּבְרָכָה יוֹם יוֹם
וְשֶׁיָּבִיא שָׁלוֹם עֲלֶינוּ הָלוֹם
תרומה לעבודת אהל מועד
לתרום בְאֹפֶן שהעשיר לא ירבה והדל לא ימעיט זה שנאמר: כי תשא ראש בני ישראל לפקדיהם ….יתנו מחצית השקל בשקל הקדש ….תרומה לה' (ל/יב,יג) נכון שהדברים נאמרו בקשר לעבודת הקדש, אלא שזה אחד מהמפקדים שעתידים להעשות. זה נועד לדעת מספר הלוחמים בעת מלחמה, שַׁתִּקָּרֶה לישראל בדרכם לארץ כנען. כי מלחמה על שלומו וקיומו של עם ישראל ועל קיום מולדתו הם חלק מעבודת הקודש. רש"י נותן טעם לשיטת המפקד בכי תשא, באמרו: משתחפץ לקבל סכום מנינם לדעת כמה הם , אל תִּמְנַם לְגֻלְגֹּלֶת , אלא יתנו כל אחד מחצית השקל ותמנה את השקלים ותדע מנינם …שהמנין שולטת בו עֵין-הָרָע. משנאמר: כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם ונתנו איש כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לה' בפקד אתם. (ל/יב) רצה הכתוב לומר כי כל העם שוים אין יוצא מן הכלל , עשיר או עני, עמך או רם מעלה. הכל ישאו בעול, לכן נאמר : כל העובר על הפקדים מבן עשרים שנה ומעלה יתן תרומת ה'. (ל/יד) ללמדך כאן שאין פחות מבן עשרים יוצא לצבא והוא נמנה עם הבוגרים לעשות מלחמה. לכך דרושה היתה ההתפקדות,כהכנה להלחם מלחמת הגנה בלכת העם במדבר ארבעים שנה , בדרכו לארץ נחלתו ארץ כנען. כמובן שאין לפרש הביטוי "כֹּפֶר נֶפֶשׁ" כתשלום לפטור את הנותן כפר מלשרת את העם בצבא וליטול חלק במלחמה על קיומו, נהפוך הוא כדי למנותו כאחד הלוחמים. מכאן למדנו שאין למנות במספרים את האדם אלא באותיות אלפא ביתא. שלא תשלוט בעם עין הרע כמו שזה קרה בימי דוד המלך (שמואל ב/כדי-טו) וערך מחצית השקל הוא עשרים "גרה", או "אגורה" ופרוש גרה מָעָה ברבים מָעוֹת .
הערב רב גוף זר באמה הישראלת
הערב רב שנסתפח לישראל בצאתם ממצרים, הוא זר לישראל יהודה הלוי תארם בספרו הכוזרי , למלך כוזר כי הם דומים לעלי עץ מצהיבים אשר הם נושרים ברוח בעוד עליו של אתו עץ נשארים ירוקי-עד. העם בפרשת כי תשא הוסת על ידי הערב רב בנצלו את העדרות משה והפיצו דברי כזב על התמהמהות מרדת מהר סיני עם לוחות הברית: וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר ויקהל העם על אהרן ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהם. (לב/א) כי משה אמר לעם שהוא ישהה בהר: לסוף ארבעים יום שלמים כולל לילו שלפניו לכן ליל עלותו לא נחשב עם יומו הראשון של יום הארבעים כי הרי משה עלה ביום שבעה בסיון שהה בהר עד שבעה בתמוז, העם הוטעה על ידי הערב רב בהפיצו שמועה כי משה מת, כי הרי הוא בושש לרדת מן ההר. למעשה נפלה טעות בחישוב השהיה טעות זאת נוצלה על ידי הערב רב להחזיר את העם לעבודת האילים, לעבוד את העגל" כי : משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו.(לב/א) חכמינו אומרים כי לא יעלה על הדעת שהעם שיצא ממצרים וראה את הנסים והנפלאות שעשה לו הקב"ה, ישליך את בשל איחור שכביכול אחר משה מרדת מן ההר, מכאן רז"ל קבעו כי: "המסיתים והמדיחים " הם הערב רב". מכאן גם דעת חכמים שקבעו כי הסתפחות הגר לישראל קשה "כספחת". כמובן שדעה זו לא נתקבלה בעם ישראל והרי רות המואביה נתקבלה בעם ועוד מִזַּרְעָה יָצָא דוד המלך וממנו יצא "המשיח". על זה נאמר: על האדם לבדוק אצלו תחילה ורק לאחר מכן להפיל אשם על זולתו כלשון חכמינו ז"ל שאמרו: קשוט עצמך תחילה ואחר קשוט אחרים (בבא בתרא ס/ט) .
הנשים לא היו שותפות לחטא העגל
על אף שנאמר ראיתי את העם הזה והנה עם-קשה-ערף הוא , (אמר אלהים למשה בראותו העם אוכל ושותה ומצחק סביב העגל לא כלל את הנשים ) ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אותך לגוי גדול…(לב/ט,י) אמנם בערה חמת משה אך הוא נהג כדרכו באפוק רב לא רק אלא גם פנה להקב"ה בבקשת רחמים על העם באמרו לקב"ה : למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים הכח גדול וביד חזקה למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם לַהֲרֹג אֹתָם בהרים ולכלֹתָם מעל פני האדמה שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך .(לב/יב) למרות זאת גם חמת משה בערה בו ברגע הראשון ברדתו מן ההר כשראה המחולות של העם סביב העגל, הוא השליך הלוחות מידו, הלוחות שעליהם נמצא כתב האלהים וכך נאמר על משה : וישבר אתם תחת ההר.(לב/יט). והשאלה איך יכול משה לשבר מעשה ידי אלהים? אלא שהקב"ה אמר למשה , פסל לך שני לחת אבנים כראשונים שכתבתי על הלחת את הדברים אשר היו על הלחת הראשנים אשר שברת עשה לך אחרים ואכתוב שוב את הדברים: (לד/א) כאומר הקב"ה למשה בשברך את הלוחות קִנּאת לי רש"י מביא משל בענין זה : משל למלך שהלך למדינת הים והניח ארוסתו עם השפחות: מתוך קלקול בשפחות יצא עליה שם רע, עמד שושבינה (הָרֵעַ של המלך) וקרע כְּתֻבָּתָהּ, אמר: אם יאמר המלך לְהָרְגָּהּ, אמר לו: עדין אינה אשתך. בָּדָק ומצא שלא היה הקלקול, אלא מן השפחות, נתרצה לה. אמר לו שושבינה: כְּתֹב לָהּ כְּתֻבָּה אַחֶרֶת, שנקרעה הראשונה . אמר לו המלך : אתה קרעת אותה, אתה קנה ניר אחר ואני אכתב לה בכתב ידי . זה המשל והנמשל : המלך –זה הקב"ה- השפחות –אלו ערב רב, והשושבין –זה משה. ארוסתו של הקב"ה –ישראל, לכך נאמר "פסל לך" . ותמיהה נוספת יש כאן למה אהרן נכנע ועשה עגל? . על זה אמרו חכמים זה ההבדל בין נביא לכהן. הנביא לא מתפשר מְקַיֵּם דבר אלהים בכל תנאי ומצב אפילו אם מדבר במשבר מעשה ידי אלהים. ואילו הכהן כאן אהרן שמתפקידו לכהן ולשרת את העם בלשוננו ב"תפקיד ביצועי", מִנְהָלִי או מֶמְשָׁלִי, כאשר נתקל בהתנגדות העם הוא מתפשר למרות רצונו כדי לרצות את העם ולשמור על מעמדו ונמנע מלהתעמת עם ההמון. רז"ל אמרו אמנם אהרן עשה את העגל, אבל ניסה להשהות עשית כשדרש להביא את תכשיטי כסף וזהב של נשותיהם של הבעלים, כי ידע שהנשים יתנגדו לתתם, כי הם חשובים להן. וסבר כי עד שישכנעו את הנשים להתפרק מעדייהן ויסתיים המאבק עם הנשים, ירד משה מן ההר, אלא מה הגברים תלשו תכשיטי נשותיהם שהתנגדו למסור את עדייהן. מכאן למדים שלנשים לא היה חלק בחטא העגל , למרות שֶׁנַּתְנוּ או שנלקחו מהן תכשיטיהן על כָּרְחַן. אמר קֹהֶלֶת: ואשה בכל אלה לא מצאתי (ז/כח) .חז"ל דרשו את המלה "אלה" בדברי קהלת כי כאשר יצאו הגברים במחולות סביב העגל, אמרו: אלה אלהיך ישראל (לב/ח) והרי הנשים לא נטלו חלק במחולות ובחגיגה מכאן שבמלה "אלה" הכונה באמירה שהעם אמר אז: אלה אלהיך ישראל.
לפיכך עלינו להוקיר ולהעריך את נשות ישראל.
הַנָּשִׁים רְאוּיוֹת לְהוֹקָרָה וְלֹא לְהַהְדָרָה לֹא נַתְנוּ יַד וְלֹא סִיְעוּ לְאַנְשֵׁי הַשְּׂרָרָה
הַגְּבָרִים חָבְרוּ לַמַּמְרִים תוֹרָה שֶׁבִּכְתַּב הֵם הֻבְלוּ כַּצּאֹן לַטֶּבַח עַל יְדֵי הָעֶרֶב רַב
וְאֶל אֱלִילוּת מִצְרָיִם הָעָם שַׁב
וּמֹשֶה כְדַרְכּוֹ הוֹכִיחַ הָעָם עַל הַחַטָּאָה שִׁבַּר הַלֻּחוֹת וְלֹא הִסְתַּפֵּק רַק בִּמְחָאָה
זֶה חוֹזֵר חֲלִילָה וַיִּשְמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעַט שׁוֹכֵחַ הַבְּרִית וְכֶתֶר תּוֹרָה מִיָּדוֹ נִשְׁמַט
כִּי הָעָם עַל דִּגְלוֹ הֶבֶל וָרִיק חָרַט
נְשַׁנֵּן שׁוּב דְּבָרִים שֶׁנִּכְתְּבוּ כְּבַר כִּי זֶה שֶׁקוֹרֶה לָנוּ עַתָּה כְּבַעֲבָר
שׁוּרָה אַחַר שׁוּרָה עַל הַפְּרָשָׁה שֶׁהִתְרַחֲשָׁה אַךְ נִשְמַעַת חֲדָשָׁה
כִּי תִּשָּׂא עוֹד פָּרָשָׁה בַּסִּדְרָה בָּהּ יָצְאָה קְהִלַּת יַעֲקֹב מִגִּדְרָהּ
נָטְשָׁה כְּהֶרֶף חָכְמָה וּתְבוּנָה מִשֶּׁנִתְעַרְעֲרַה בְּמִקְצַת הָאֱמוּנָה
מִיָּד הָעַם נָטַשׁ וְעַל עֲקֵבוֹ שַב נִכְנַע לְיֶּצֶר הָרַע וְחָבַר לַעֶרֶב-רַב
וּכְשֶׁאָמַר בָּהַר נַעֲשֵׂה וְנִשְׁמַע שִׁקֵּר בְּלִבּוֹ וּבְעֵת מִבְחָן זֶה נוֹדַע
טוֹב מִדֵּי פַּעַם שׁוּב לְהַזְכִּיר וְגָם הַכְּתֹבֶת הִיא שׁוּב עַל הַקִּיר
לְבַל אֶת הָאֱמוּנָה בַּשַּׁוְא נָמִיר וְאֶת עָתִיד עַמֶּנוּ לַשַׁוְא נַפְקִיר
זֶה קָרָה אָז וְזֶה קוֹרֶה תָּמִיד כְּשֶׁמוֹכְרִים עָתִיד בִּמְעַט נָזִיד
וּמְמִירִים חַיֵּי נֶּצַח בְּחַיֵּי שָׁעָה וְאָז נִמְצָא כִּי חָכְמָתֶנוּ נִתְבַּלְעָה
עַד מָתַי זֹאת לָנוּ נְעוֹלֵל וּנְקַעֲקֵעַ נֶצַח יִשְׂרָאֵלעַד מָתַי בָּעִקָּר נִבְגּוֹד וּלְעֶגְלֵי הַזָּהָב נִסְגּוֹד
