דרשת השבת פרשת במדבר (המקאם רַצְד צָבָא- (סָבָא)

שבת שלום קהל קדוש                    

בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם

בַּשָּׁנָה הַשְּנִית בָּחֹדֶשׁ הַשֶּׁנִי חֹדֶשׁ אִיָּיר

לִיצִיאַת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם  כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר

תִּשְׁרֵי שׁוּב אֵינֶנּוּ רִאשׁוֹן בַּמִּנְיָן נִשְׁתַּנָּה

מִשֶּׁנִהְיֵנוּ עָם, סֶדֶר הַחֹדָשִׁים הָאֵל ׁשִּׁנָּה

וְאֶת הָעָם פַּעַם נוֹסֶפֶת מָנָה

הִתְפַקְדּוּ וּשְׂאוּ שׁוּב  רֹאשׁ כֹּל בְּנֵי הָעֵדָה

אִישׁ איש עַל שִׁבְטוֹ מָנָה כֹּל יוֹצְאֵי צָבָא

כֹּל בֶן עֶשְׂרִים וָמַעְלָה פָּקַד לְבֶית אֲבוֹתָיו

לִהְיוֹת לוֹחֵם לְמַען הָעָם בְּכֹל מִלְחֲמוֹתָיו

לשאת בטחון העם על כתפיו

וְכעבור דּוֹרוֹת אָז בִּימֵי שְׁפֹט הַשּׁוֹפְטִים

בְּדָיִשׁ  בְּעֶת אַלֵּם אֲלֻמִּים  בִּקְצִיר חִטִּים

אַחֲרֵי דּוֹרוֹת  רַבִּים זָּכָה יִשְׂרָאֵל  לְחֵרוּת

וצרף לעם ישראל גִּיּוֹרוֹת כְּמוֹאֲבִיָּה רוּת

בְּרָם רוּת לֹא הָיְתָה כְּסַפַּחַת לַמַּחֲמִירִים

הָיָה דָּי לָהּ בְּלָמְדָּהּ עוֹל הַמִּצְווֹת לְהָרִים

אלה מועדי ה' מקראי קדש

זה מתחיל באביב בניסן עת בני ישראל היו בני חורין והיו לעם מועד ראשון זכר ליציאת מצרים, הוא חג המצות חג הפסח. החל ממחורת יום ראשון של המועד הוא הפסח עד תום ספירת שבעה שבועות (דהיינו ספירת הָעֹמֶר) במשך 49 ימים, כך שביום החמישים חל "המועד השני" – הוא חג השבועות שהוא המועד השני מתוך שלושת המועדים, אשר הם לישראל כ"יְמֵי זִכָּרוֹן" השבועות היה זכרון למתן תורה לישראל על הר סיני, לכן הוא נקרא גם  "חג מתן תורה" אנחנו נמצאים בפתחו של מועד זה בתום ספירת הָעֹמֶר שנצטוו בני ישראל לספור אחרי צאתם ממצרים שנאמר:"וספרתם לכם ממחרת השבת, (כינוי ליום ראשון של פסח שבו מביאים עומר התנופה), שבע שבתות תמימות תהיינה"(ויקרא, פרק כ"ג) בפרשה זו למדים אנו כי קיום מועדי ישראל צטוה הקב"ה על ישראל לקימם או לעשותם עוד בהר סיני, אלא שהקב"ה השאיר בידי ישרל קביעת המועד המדויק שלהם כמו שנאמר: אלה מועדי ה' את תקראו אתם במועדם. מועדים אלה אמנם נקבעו בתורה בהר סיני בעוד ישראל היו נודדים במדבר, בהנחה שעם ישראל החל לקימם עוד בלכתו במדבר, למרות שמדובר בשבועות בהבאת בכורים מיבול הארץ והרי במדבר הדבר איננו אפשרי\ מכאן יש  להניח שקיום המועדים במועדם לאורך הדורות, נעשה כאשר ישראל קבלו את ארץ כנען כארץ נחלתם , ורק כאשר קבל כל שבט נחלה, חוץ משבט לוי שלא קבל נחלה, וכאשר כל שבט מצא עצמו קשור לאדמה שנועדה ובה זרע וקצר ואסף תבואת השדה כמו עֹמֶר התנופה. יען כי המדבר  נקרא "ארץ לא זרועה" שלא תצמיח לישראל תבואת השדה. לפיכך קיום מצוות אלו כהלכתן נתאפשר רק בשבת ישראל קבע בארצו ולא בנכר. קיום שלושת המועדים נועד להזכיר להם את יציאת מצרים כבני חורין ואמנם כך אנו אומרים בפסח "זכר ליציאת מצרים  ואילו בשבועות השני בסדרה שחל בתום מנין ארבעים ותשעה ימים החל ממחורת יום א' של פסח כך שביום החמישים מועד זה גם נחשב ליום זכרון יום מתן תורה על הר סיני לכן חג השבועות נקרא גם חג "מתן תורה" המועד  השלישי הוא חג הסכות, אשר גם לגביו נאמר "זכר ליציאת מצרים", כִּיישבו אבות הָאֻמָּה בָּסֻּכּוֹת  ישיבה ארעית במבנה עראי שהועבר ממקום למקום עִם עַם ישראל. כי נגזר על ישראל  ללכת בדרך ארוכה במדבר במשך ארבעים שנה , כתוצאה ממעלליו , כי הרי הדרך לארץ כנען ממצרים יכולה היתה להיות מדרום למצרים דרך סיני ונחל מצרים במשך זמן קצר כשנה או שנתיים, אלא מה הוליך ה' את ישראל דרך ארוכה, כי ידע ה' כחי העם כפוי טובה הוא עתיד היה להתמרד במשה ויבקש לחזור לגלות מצרים. האריך הקב"ה את דרכו של העם במדבר ארבעים שנה למען לא ירצה לשוב לגלות מצרים. אשר למועדים אנו אומרים בחג המצות ובחג הסכות זכר ליציאת מצרים ואילו בשבועות זוכרים מעמד הר סיני ומתן תורה . מכאן למדים כי מועדים אלה קוימו הלכה למעשה, רק כאשר ישב ישראל בטח בארצו ישיבת קבע. לא רק זאת אלא גם משקבל נחלתו בארץ בה נטע גפנו ותאנתו, לא בכדי תוארה הארץ כארץ   זבת חלב ודבש. בכלל זכר יציאת מצרים , השבועות נועד להזכיר החניה הראשונה של ישראל מול הר סיני שם קבל את התורה לכן גם השבועות מהוה זכרון להליך יציאת מצרים וקבלת עול תורה עול החוק והמשפט לפי נצטוה ללכת ולקים את החוקים והמשפטים שניתנו לו בתורת ישראל במדבר. לְזִכָּרוֹן זֶה בַּשָׁבוּעוֹת נתוסף הַסַּמְמָן היבול של הארץ את "קציר חטים". שבת זו סמוכה למועד שבו מסתימים שבעת השבועות ב- ו' בסיון.

הוו זהירין ברשות )פרקי אבות ב/ג)

הוו זהירין ברשות אמרו התנאים אבל גם אמרו:אל תתודע לרשות (פ"א א/י)  .ואין הכונה לשלטון הגויים. הדברים מכונים לעומדים בראש העם ובידם השלטון והשררה, כמובן כולל שליטים לא שאינן שליטי עם ישראל. יחד עם זה חז"ל ראו צורך בקיום סדר חוק ומשפט כפי שזה קבל ביטוי בתורה כגון "כנסת ישראל" וזו שבעל פה, פסקי ההלכה של בתי הדין ובתי המשפט. אין דבר שמשחית האדם כמו נטילת סמכות לשלוט על אחרים , אפילו בדרך דמוקרטית. על כל מנהיג לדעת כי העם הסמיך אותו-בחר בו להיות מושל עליו ולהנהיגו בדרך ישרה ונקיה מרבב ושלא יהפוך את הסמכות שניתנה לו להגשים מטרותיו האישיות ולסיפוק צרכיו. וחכמים יודעי דבר במשך הדורות הן מבני עמנו והן מקרב העמים האחרים סברו כי (כח השיפוט או השלטון שבידי האדם  מעביר אותו על דעתו באמרו אני ואפסי עוד. לכן כל המקבל שלטון בידיו הרי הוא כמי שעומד בנסיון במלחמה מתמדת בין טובת הציבור שמנהיג לבין טובתו האישית. במדבר מלמדת אותנו עוד בהיות עם ישראל במדבר בראשית התהוותו כעם, היה עליו להסמיך ולבחור בלשון ימינו במנהיגים שינהיגו את העם בהתנותו שישרתו את העם בנאמנה ואת עצמם ישימו כאחרון האזרחים. הקב"ה בחר בשבט לוי להנהיג את העם וממנו יבחרו המנהיגים כל אחד לתפקיד שנועד לו, לרבות כצבא שרותים של העם ואילו מיתר אחד עשר שבטי ישראל יהיה הצבא שילחם להבטחת קיומו של עם ישראל, הן במדבר- מחוץ לארץ נחלתו והן בארץ כנען ארץ נחלתו נִמְנָה (הִתְפַּקַּד) כל בן עשרים שנה ומעלה להיות לוחם כמו כל אחד מן העם – אין יוצא מן הכלל, מול  אויבי ישראל  שהיו ואשר יהיו.

איש איש על דגלו בְּאֹתֹת לבית אבותם יחנו. (ב/ב) מספר המתפקדים מבני 20 שנה ומעלה היה 603,550.   

תורה וצפונותיה וההסתפחות לעם ישראל

בחג מתן תורה-חג השבועות אנו קוראים את מגילת רות שעיקר המסר בה הצורך לעזור לזולת ולתת לנזקק משלנו. דברים אלה  מקבלים ביטוי בתאור עונת קציר-חטים , ברם בעיון מדוקדק יותר אנו למדים גם את סיפור ההסתפחות לעם ישראל, דוקא בתקופת רעב, והרחוק ממטרה חמרית, כלכלית, תועלתית למסתפח. זה בשונה שינוי מוחלט מן הנצרות ובעקבות הנצרות האיסלאם אשר שינו את מהות האמונה שהתורה הביאה לעם ישראל והתאימו לנוחיות המסתפחים לנצרות ולאסלאם. בעוד בנצרות די בטקס טבילה למבקש להיות נוצרי ובאיסלאם די אם המתאסלם יצהיר: "אין אלהים זולת האלהים וכי מוחמד שליח האלהים", ביהדות התנאים לא קלים, כי זכר המסתפח שלא נימול בסוף התהליך חייב גם לעשות זאת , וגם ללמוד את תרי"ג המצוות ולקיים אותם בדקדקנות הרבה יותר ממי שנולד  לעם ישראל. ומעל לכל לא מסתפח להשיג טובת הנאה, או בגלל סיבה אחרת שמבטיחה לו טובת הנאה. זו  הסבה שעם ישראל העתיק מבין העמים נשאר מיעוט בעולם. כי הדרך אל תורת משה וישראל כמעט בלתי אפשרית. זה מביא  אותנו ל"רות המואביה" שותרה על בית אביה ועל חיי הרוחה במואב , ודבקה בחמותה דלת האמצעים כי בחרה להסתפח לעם ישראל בעוני ובדלות ובעת צרה. הדבר היחיד היה רצונה של רות להיות חלק מעם ישראל ולדבוק בתורתו, רות היא סמלשל "גר או "גרת צדק"כאילו נולדה לעם ישראל. המועד שבועות נועד להזכיר לישראל את מעמד הר סיני וקבלת התורה ושני המועדים פסח וסוכות נועדו להזכיר את יציאת מצרים, זכרון לשחרור מעבדות גופנית ורוחנית במצרים (שנמשכה 210 שנים).. ספורה של רות המואביה  התרחש בימי שפוט השופטים כאשר ישב ישראל בארצו וחי את חייו וקבל עליו לזכור ולקיים את מצוות התורה, שבה נאמר בין היתר, להשאיר לעני ולנצרך חלק מהיבול בשדה שילקטו אותו הזקוקים לכך , כן מביאה לנו המגלה את "גאולת אשת אחי המת שלא השאיר יורש אחריו – "דין הַגְּאֻלָה". לא בכדי האמור במגילה מתרחש  בתקופת קציר חטים ובבציר הענבים בהם מצווים לְהַשִּׁיל מהפרי ומתבואת השדה לגר ליתום ולאלמנה משאירים במתכון מהם בשטח להם . המגילה נועדה ללמדנו איך להתיחס לנכרי הגר בתוכנו, אשר מקבל עליו לפחות שבע מצוות בני נח , עלינו לאמצו ולהושיט לו ידים מלטפות וזרועות מחבקות. דבר זה קבל ביטוי בדברי רות אל חמותה נעמי אשר אנו חוזרים עליהם במסגרת זו מדי שנה כי בכל פעם שקוראים אותם מעוררים בו ריגוש רב כשרות אומרת לחמותה המשדלת אותה לחזור לבית אביה ואמה ששם ייטב לה יותר מלכת עם נעמי חמותה ורות עונה לה: אַל תִּפְגְּעִי בִּי לְעָזְבֵךְ, לשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ, כִּי אֶל אֲשֶׁר תְּלֵכִי אֱלֵךְ, וּבְאָשֶר תָּלִינִי אָלִין,  עמך עמי,  ואלהיך  אלהי, באשר תמותי אמות ושם אקבר . כה יעשה לי השם וכה יוסיף כי המות יפריד ביני ובינך. 

נֶאֱמַר זֹאת הַתּוֹרָה  וְזֶה  שְׂכָרָהּ   וְהַעִקָּר לִהְיוֹת דְּבֵקִים  בַּמַּטָרָה

וְכַך הַיְּצִיאָה לְחֵרוּת לֹא  אֵחֲרָה   וּבְמַעֲמָד סִינַי  נִתְנָה לָנוּ  תּוֹרָה

והָיְתָה לָנוּ  מָגֵן בְּלֶכְתֵנוּ לְאוֹרָהּ   וְנִתְנָה לָנוּ אֶרֶץ שִׁלְטוֹן  וּשְׂרָרָה

כְּכֹל שֶׁנָּעֲמִיק בָּהּ וְנִלְמַד פִּשְׁרָהּ   תִּהְיֶה הִיא לָנוּ  לְסַעַד  וּלְעֶזְרָה

כֹּל עוֹד נִדְבַּק בַּעֲשִׂיַּת הַטּוֹב כְּדִבְרֵי הַתּוֹרָה

כי צעדנו במדבר עד כלות כחנו    וה' נלחם לנו בצאתנו ובבואנו

בְּרַם אָנוּ לֹא טָמַּנּוּ יָדֶנוּ  בַּצַּלַּחַת   נִלְחַמְנוּ וּבָנִינוּ  וְאַף   רָוִינוּ נַחַת

וְנִסְיוֹנוֹת בְּנֵי בְּרִית  וְגָם  נָכְרִים   לְיָחֵס לָנוּ  סְטִיָּה מִדֶּרֶךְ יְשָׁרִים

לֹא צָלְחָה  וְלֹא תִּצְלַח  לַרְשָׁעִים   כִּי חָכְמַת יִשְׂרָאֵל עוֹקֶרֶת הָרִיםוּבִתְנָאי שֶׁנַתְמִיד לָלֶכֶת  בִּמְסִלַּת יְשָׁרִים